מטות · עלייה 7 — פרדס פתוח

ל"ב:כ׳ וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אִֽם־תַּעֲשׂ֖וּן אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה אִם־תֵּחָֽלְצ֛וּ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָֽה׃

32:20 Moses said to them, “If you do this, if you go to battle as shock-troops, at the instance of the LORD,

32:20 And Moses said unto them: ‘If ye will do this thing: if ye will arm yourselves to go before the LORD to the war,

ל"ב:כ׳ וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אִם תַּעְבְּדוּן יָת פִּתְגָּמָא הָדֵין אִם תִּזְדָּרְזוּן קֳדָם עַמָּא דַיְיָ לִקְרָבָא:

ל"ב:כ׳ אור החיים

1וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן וְגוֹ׳ אִם תֵּחָלְצוּ וְגוֹ׳. קָשֶׁה, לָמָּה כָּפַל לוֹמַר אִם תַּעֲשׂוּן וְגוֹ׳ אִם תֵּחָלְצוּ וְגוֹ׳ וְלֹא הִסְפִּיק בְּאַחַת מֵהֵנָּה. וְלִכְשֶׁנְּדַיֵּק לֹא הָיָה צָרִיךְ לַהֲשִׁיבָם, אֶלָּא יַסְכִּים לְדִבְרֵיהֶם בְּמַה שֶׁיִּקְרָא לִיהוֹשֻׁעַ וּלְאֶלְעָזָר וִיצַו אוֹתָם כָּאָמוּר בְּסָמוּךְ. עוֹד, לָמָּה דִּקְדֵּק לוֹמַר ״הַזֶּה״. עוֹד, מַה כַּוָּנָתוֹ בְּאָמְרוֹ בְּסָמוּךְ ״לִפְנֵי ה׳״?

ויאמר להם משה אם תעשו, Moses said to them: "if you will do, etc." Why did Moses have to say "if you will do" before saying "if you will arm yourselves, etc.?" In fact all Moses would have had to do was to give Joshua the instructions recorded in verses 27-30. Furthermore, why did Moses emphasise the word הזה? What did Moses have in mind when he said לפני השם, in the presence of the Lord?"

2אָכֵן כַּוָּנַת מַאֲמַר מֹשֶׁה הִיא, לְפִי שֶׁרָאָה שֶׁדַּעַת בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן שֶׁרוֹצִים לַעֲבוֹר עִם יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתְרַצּוּ וְיַחְלִיטוּ לָהֶם נְתִינַת הָאֲרָצוֹת וְלֹא לְתַכְלִית אַחֵר, וְדָבָר זֶה אֵין נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן לְעִנְיַן הַצְלָחַת הַמִּלְחָמָה, כִּי צְרִיכִין בְּנֵי הַמִּלְחָמָה שֶׁתִּהְיֶה מִלְחַמְתָּם לְהִנָּקֵם מֵאוֹיְבֵי ה׳ לְהַכְרִית לָהֶם כָּל נְשָׁמָה, וְתִקָּרֵא מִלְחֶמֶת חוֹבַת מִצְוַת ה׳, וְזֶה לְךָ לְשׁוֹן רַמְבַּ״ם בְּפֶרֶק ז׳ מֵהִלְכוֹת מְלָכִים: כָּל הַנִּלְחָם בְּכָל לִבּוֹ וְכוּ׳ וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְקַדֵּשׁ ה׳ בִּלְבַד, מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יִמְצָא לוֹ שׁוּם נֶזֶק וְלֹא תַּגִּיעֵהוּ רָעָה וְכוּ׳ וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא, עַד כָּאן.

Presumably Moses realised that what the tribes of Reuven and Gad had undertaken was only in order to secure for themselves the lands which they had requested. Their motivation was not to help their brethren because of a feeling of mutual responsibility, but it was purely functional. This is not a good moral basis for insuring success in war. The motivation of the troops should be that when going to war they went to war against the enemies of the Lord, to kill these enemies of the Lord so that the war qualified as a מלחמת מצוה, "a holy war." In Hilchot Melachim chapter 7 Maimonides describes this war in these words: "anyone who fights with all his heart…intending to sanctify the holy name of G'd thereby can feel confident that he will not come to harm and that he will have earned his share in the hereafter."

3עַל כֵּן הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, כֵּיוָן שֶׁאֵין הוֹלְכִים אֶלָּא לְהִתְקַיֵּם בְּיָדָם הָאָרֶץ, יֵשׁ מֵחוּשׁ בַּחֲלִיצָתָם שֶׁלֹּא תּוֹעִיל, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ נִזּוֹקִים מֵהֶם. אֲשֶׁר עַל כֵּן נִתְחַכֵּם מֹשֶׁה וְאָמַר לָהֶם אִם תַּעֲשׂוּן וְגוֹ׳ אִם תֵּחָלְצוּ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, כְּנֶגֶד מַה שֶׁאָמְרוּ הֵם ״וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים״ וְגוֹ׳, אָמַר ״אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה״, וְתֵיבַת ״זֶה״ חוֹזֶרֶת לַמַּאֲמָר הַנֶּאֱמָר בְּסָמוּךְ. וּכְנֶגֶד מַה שֶׁכַּוָּנָתָן בַּהֲלִיכָה לְקִיּוּם הַתְּנַאי אָמַר ״אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה׳ לַמִּלְחָמָה״. דִּקְדֵּק לוֹמַר לִפְנֵי ה׳ כְּמַאֲמַר רַמְבַּ״ם שֶׁכָּתַב שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְקַדֵּשׁ ה׳, וּכְמוֹ שֶׁגָּמַר אוֹמֶר עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אוֹיְבָיו, פֵּרוּשׁ, אוֹיְבָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְאֵין לְפָרֵשׁ אוֹיְבָיו שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי לֹא הֻזְכַּר בְּדִבְרֵי מֹשֶׁה מִתְּחִלַּת דְּבָרָיו עַד עַתָּה זִכְרוֹן יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שֶׁעָלָיו חוֹזֵר מַאֲמַר אוֹיְבָיו, אֶלָּא וַדַּאי כִּי לַה׳ חוֹזְרִים הַדְּבָרִים, שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתָם לְהִנָּקֵם מֵאוֹיְבֵי ה׳ לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ. וּכְפֵרוּשׁ זֶה הִרְוַחְנוּ גְּזֵרַת דִּבְרֵי מֹשֶׁה שֶׁלֹּא נוֹדַע מְקוֹמָהּ, שֶׁכָּל הַמַּאֲמָרִים הִטִּיל לָהֶם וָא״ו בִּתְחִלָּתָם, וְלִדְבָרֵינוּ הַגְּזֵרָה הִיא ״לִפְנֵי ה׳״.

There was reason to fear then that these two tribes would suffer casualties in their encounter with the Canaanites unless their whole motivation would undergo a change. This is what Moses alluded to when he said אם תעשון before speaking about the fighting men of these two tribes arming themselves. The words הדבר הזה and לפני השם assume a new dimension when we consider that these two tribes had to dedicate themselves to G'd's purpose for the forthcoming war. When Moses concluded his speech by saying עד הורישו את איביו מפניו, "until He has driven out His enemies before Him," he referred to G'd's enemies. We must not translate this verse as speaking about the enemies of Israel. Moses had never mentioned the word Israel once during these negotiations. Clearly, what was at stake was to avenge the behaviour of the Canaanites against G'd. In view of the repeated use of the conjunctive letter ו throughout the verses 21-24 it was difficult to establish which condition Moses considered paramount. Now we have become aware that the critical words are the words לפני השם.

4עוֹד נִתְכַּוֵּן בְּאָמְרוֹ אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה׳ לַהֲשִׁיבָם לְהַמּוּבָן בְּדִבְרֵיהֶם שֶׁאָמְרוּ ״נֵחָלֵץ וְגוֹ׳ לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, שֶׁזֶּה יַגִּיד שֶׁיִּשְׂרָאֵל צְרִיכִין עֵזֶר טִבְעִי. לָזֶה אָמַר ״אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה׳״, ״תֵּחָלְצוּ״ פֵּרוּשׁ, לְהַרְבּוֹת זְכוּתְכֶם לִפְנֵי ה׳, שֶׁאֵין דּוֹמָה זְכוּת מֵאָה לִזְכוּת מֵאָה וְאֶחָד:

Another point which Moses had in mind when he said אם תחלצו לפני השם, was to correct these two tribes who had said נחלץ חשים לפני בני ישראל, "we will be ready, armed, before the children of Israel." This had implied that the other tribes were in need of physical support, support in order to conquer the land of The Canaanites by natural means. Moses corrected them saying that their success depended on increasing their spiritual merit. The combined merits of 100 people are noticeably less than the combined merit of 101 people.

ל"ב:כ"א וְעָבַ֨ר לָכֶ֧ם כָּל־חָל֛וּץ אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה עַ֧ד הוֹרִישׁ֛וֹ אֶת־אֹיְבָ֖יו מִפָּנָֽיו׃

32:21 and every shock-fighter among you crosses the Jordan, at the instance of the LORD, until He has dispossessed His enemies before Him,

32:21 and every armed man of you will pass over the Jordan before the LORD, until He hath driven out His enemies from before Him,

ל"ב:כ"א וְיַעֲבֵּר לְכוֹן כָּל דִּמְזָרֵז יָת יַרְדְּנָא קֳדָם עַמָּא דַיְיָ עַד דִּיתָרֵךְ יָת בַּעֲלֵי דְבָבוֹהִי מִן קֳדָמוֹהִי:

ל"ב:כ"א אור החיים

1וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ. וְלֹא הִסְפִּיק מַה שֶׁאָמַר ״אִם תֵּחָלְצוּ״, בָּא לְהַתְנוֹת דָּבָר שֶׁלֹּא הוּזְכְּרוּ בְּדִבְרֵיהֶם, וְהוּא שֶׁיַּעַבְרוּ כֻּלָּם, פֵּרוּשׁ, כָּל הָרָאוּי לַחֲלוּץ צָבָא. אֶלָּא שֶׁעֲדַיִן קָשֶׁה, שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר בְּפָסוּק רִאשׁוֹן ״אִם תֵּחָלְצוּ כֻּלְּכֶם״ אוֹ ״אִם תַּעַבְרוּ כֻּלְּכֶם חֲלוּצִים״.

ועבר לכם כל חלוץ, "if every armed man of you will cross, etc." Why was Moses not satisfied with what he had said in the previous verse אם תחלצו? Moses made the inheritance of the tribes Reuven and Gad conditional on every man of arms-bearing age crossing the Jordan to take part in the battles against the 31 kings. Still, the question remains why Moses did not add the word כל, in the previous verse when he said אם תחלצו?

2אָכֵן כַּוָּנַת מֹשֶׁה בָּזֶה הוּא הַבְטָחָה וְהוֹדָעַת דִּיּוּק הַנִּשְׁמָע עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, שֶׁאִם תַּעֲשׂוּ וְגוֹ׳ וְתֵחָלְצוּ וְגוֹ׳ מַבְטִיחַ כִּי לֹא יִפּוֹל מֵהֶם אֶחָד וְיִהְיוּ שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים, וְהוּא אָמְרוֹ וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ פֵּרוּשׁ, כֻּלָּם, וְלֹא יִפָּקֵד מֵהֶם אִישׁ, וּמִכְּלַל זֶה אַתָּה שׁוֹמֵעַ שֶׁאִם לֹא יַעֲשׂוּ הָאָמוּר הֵם מוּכָנִים לְהַשְׁחָתָה. וּכְפֵרוּשׁ זֶה מַאֲמַר וְעָבַר וְגוֹ׳ הוּא גְּזֵרָה לְפָסוּק שֶׁקָּדַם לֹא תְּנַאי בְּמַעֲשֶׂה, שֶׁהַתְּנַאי כְּבָר אָמַר ״אִם תַּעֲשׂוּן הַדָּבָר הַזֶּה״ שֶׁפֵּרוּשׁוֹ הוּא הַתְּנַאי שֶׁהִתְנוּ הֵם כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה. וְאָמְרוֹ לִפְנֵי ה׳ לוֹמַר שֶׁבָּזֶה לֹא יִהְיֶה מָסָךְ מַבְדִּיל בֵּינָם וּבֵין ה׳, כְּאָמְרוֹ (ישעיהו נט:ב) ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִין בֵּינֵיכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם״, שֶׁס״מ הָרָשָׁע וְחֵילוֹתָיו הֵם הַמַּבְדִּילִים וְהֵם הַמְּכַלִּים.

Moses' words have to be understood as follows: אם תעשון..וער לכם כל חלוץ, "if all of your able-bodied men will cross none of you will come to any harm." He implied that if only a part of the able-bodied men of these two tribes would participate in the wars of conquest they were liable to sustain casualties. The word ועבר is not to be understood as a condition but rather as a promise; "if all of your able-bodied men participate you will not have to fight but merely to cross the Jordan and G'd will do all the fighting. Such whole-hearted participation will be considered as לפני השם, there will no longer be a "curtain" dividing between you and G'd. Compare Isaiah 59,2: "your iniquities are the barrier between yourselves and your G'd." The "barrier" is made up out of Samael and the forces at his command.

3עוֹד נִתְכַּוֵּן לוֹמַר לִפְנֵי ה׳, פֵּרוּשׁ, שֶׁהוּא הַמּוֹרִישׁ אוֹיְבָיו, כְּמוֹ שֶׁגָּמַר אוֹמֶר ״עַד הוֹרִישׁוֹ״, פֵּרוּשׁ, ה׳, לְאוֹיְבָיו מִפָּנָיו. וּכְפֵרוּשׁ זֶה שִׁעוּר הַכָּתוּב הוּא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: אִם תֵּחָלְצוּ וְתִהְיֶה כַּוָּנַתְכֶם לִפְנֵי ה׳ וְגוֹ׳, אָז אֵינְכֶם צְרִיכִין לְמִלְחָמָה אֶלָּא הַעֲבָרָה לְבַד לִפְנֵי ה׳ וְהוּא יוֹרִישׁ אוֹיְבָיו. וְהוּא אָמְרוֹ ״וְעָבַר לָכֶם וְגוֹ׳ לִפְנֵי ה׳״ הַיּוֹצֵא לְהִנָּקֵם, עַד הוֹרִישׁוֹ אוֹיְבָיו. הָא לָמַדְתָּ כִּי הוּא הַמּוֹרִישׁ לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְדִקְדֵּק לוֹמַר מִפָּנָיו, לְפִי שֶׁה׳ שׁוֹכֵן בָּעִיר אֲשֶׁר בָּחַר לוֹ יְרוּשָׁלַיִם הַחֲבִיבָה, וְאֵינוֹ חָפֵץ לִרְאוֹת אוֹיְבָיו לְפָנָיו.

Moses advisedly concludes by saying that G'd will drive out His enemies from "before Him" instead of "from before you," to hint that G'd alone will do the fighting if the two tribes were to fulfil these conditions.

ל"ב:כ"ב וְנִכְבְּשָׁ֨ה הָאָ֜רֶץ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ וְאַחַ֣ר תָּשֻׁ֔בוּ וִהְיִיתֶ֧ם נְקִיִּ֛ים מֵיְהוָ֖ה וּמִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְ֠הָיְתָה הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֥את לָכֶ֛ם לַאֲחֻזָּ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

32:22 and the land has been subdued, at the instance of the LORD, and then you return—you shall be clear before the LORD and before Israel; and this land shall be your holding under the LORD.

32:22 and the land be subdued before the LORD, and ye return afterward; then ye shall be clear before the LORD, and before Israel, and this land shall be unto you for a possession before the LORD.

ל"ב:כ"ב וְתִתְכְּבֵשׁ אַרְעָא קֳדָם עַמָּא דַיְיָ וּבָתַר כֵּן תְּתוּבוּן וּתְהוֹן זַכָּאִין מִן קֳדָם יְיָ וּמִיִּשְׂרָאֵל וּתְהֵי אַרְעָא הָדָא לְכוֹן לְאַחֲסָנָא קֳדָם יְיָ:

ל"ב:כ"ב אור החיים

1וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ. צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה לֹא הִסְפִּיק בְּמַאֲמַר ״עַד הוֹרִישׁוֹ״ שֶׁאָמַר בְּסָמוּךְ? עוֹד צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה הֻצְרַךְ לוֹמַר וְאַחַר תָּשׁוּבוּ, שֶׁמּוּבָן הוּא מֵאָמְרוֹ ״עַד הוֹרִישׁוֹ״ וְגוֹ׳, הֲרֵי גְּבוּל הַהֲלִיכָה, וּמוּבָן מֵעַצְמוֹ שֶׁיָּשׁוּבוּ אַחַר כָּךְ. אָכֵן כַּוָּנַת מֹשֶׁה בָּזֶה הוּא הַבְטָחַת הַטּוֹבָה הַנִּמְשֶׁכֶת מִקִּיּוּם הַדְּבָרִים, כִּי בְּאֶמְצָעוּת מַעֲשֶׂה הַקּוֹדֵם יֻבְטְחוּ בְּכַמָּה הַבְטָחוֹת: א׳ וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ – פֵּרוּשׁ, וַדַּאי שֶׁתִּכָּבֵשׁ הָאָרֶץ לִפְנֵי ה׳, ב׳ וְאַחַר תָּשׁוּבוּ – פֵּרוּשׁ, הִבְטִיחַ כָּל הַמְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִפָּקְדוּ בְּכָל זְמַן שֶׁיִּהְיוּ בָּאָרֶץ בַּמִּלְחָמוֹת הַגְּדוֹלוֹת וְיָשׁוּבוּ שְׁלֵמִים לְבֵיתָם. וַהֲגַם שֶׁמָּצִינוּ (בבא בתרא קכא:) שֶׁיָּאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה נֶהֱרַג בְּמִלְחֶמֶת הָעַי, חֲצִי הַמְנַשֶּׁה לֹא הָיָה מֵאוֹתָם שֶׁדִּבֵּר מֹשֶׁה עִמָּהֶם אָז, כַּמּוּבָן מֵהַכְּתוּבִים.

ונכבשה הארץ, "and the land will be conquered, etc." Why did these words have to be written after we heard at the end of the last verse that G'd will drive out His enemies before Him? Furthermore, why did Moses have to mention once more: "and after that you will return?" We already understood from the context that after the other tribes had been settled the tribes of Reuven and Gad would return to their families on the East Bank. Actually, Moses wanted to tell the two tribes that as a result of their keeping their bargain a number of promises would be fulfilled. 1) The land would be subdued; 2) every one of them would return home whole in body and in spirit. Although we have been told in Baba Batra 121 that Yair the son of Menashe was killed in the fighting against the town of Ai, he belonged to the other half of the tribe of Menashe who had chosen the Left Bank as their rightful heritage. He was not amongst the people whom Moses addressed in our paragraph.

2עוֹד הוֹדִיעָם שֶׁבָּזֶה יִהְיוּ נְקִיִּים מֵה׳ וּמִיִּשְׂרָאֵל, פֵּרוּשׁ: מֵה׳ – כְּשֶׁיַּעַבְרוּ לַמִּלְחָמָה עַל דֶּרֶךְ שֶׁכָּתַבְתִּי שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתָם לְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא לַהֲנָאָתָם בִּשְׁבִיל קִיּוּם תְּנַאי הָאָרֶץ, וּמִיִּשְׂרָאֵל – לְבַל יַחְשְׁדוּ שֶׁטִּינָא הָיְתָה בְלִבָּם מֵהַמְּרַגְּלִים כְּמוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם מֹשֶׁה ״קַמְתֶּם תַּחַת אֲבוֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים״ שֶׁכַּוָּנָתָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה׳. וְאָמְרוֹ וְהָיְתָה הָאָרֶץ וְגוֹ׳ – הִבְטִיחָם שֶׁבָּזֶה תִּתְקַיֵּם בְּיָדָם הָאָרֶץ לַאֲחֻזָּה וְלֹא תִהְיֶה נִגְזֶלֶת מֵהֶם, וּמִמּוֹצָא דָבָר אַתָּה לָמֵד שֶׁאִם לֹא יַעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה יֻשְׁלְלוּ מִכָּל הַבְטָחוֹת הַטּוֹבוֹת.

Moses also made a point of stating that these two tribes would have discharged their duties both vis-a-vis G'd and vis-a vis Israel as long as they crossed the Jordan prepared to do battle. The important thing was their motivation, as we have pointed out previously. As long as what they did was לשם שמים rather than for their own selfish motives even the people (10 tribes) would not harbour any bad feelings against these two tribes. Moses added the words: "this land will become your inheritance before G'd," that their participation in helping the other tribes to conquer and to settle on the West Bank would make their own lands safe against intruders.

3וְאָמְרוֹ לִפְנֵי ה׳ אֶפְשָׁר שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַחְזִיקָם בִּקְדֻשַּׁת הָאָרֶץ מֵהַטְּעָמִים עַצְמָן שֶׁאָמְרוּ הֵם בִּתְחִלַּת דִּבְרֵיהֶם, וְזֶה הוּא שִׁעוּר דְּבָרָיו: וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת וְגוֹ׳, הֲגַם שֶׁהוּא חוּצָה לָאָרֶץ תִּהְיֶה נֶחְשֶׁבֶת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה׳, פֵּרוּשׁ, תִּהְיֶה נֶחְשֶׁבֶת אֲחֻזָּה זוֹ שֶׁהִיא לִפְנֵי ה׳, וְזוֹ הִיא קְדֻשָּׁתָהּ, שֶׁלְּטַעַם זֶה הִיא שֶׁנֶּחְשֶׁבֶת הָאָרֶץ קְדוֹשָׁה לְפִי שֶׁהִיא לִפְנֵי ה׳ בְּאֵין רְצוּעַת חוֹל מַפְסֶקֶת בֵּינָהּ וּבֵין ה׳ שׁוֹכֵן הַבִּירָה.

It is possible that by repeating the expression לפני השם, "in the presence of G'd," Moses meant to say that although their land was חוצה לארץ, "outside the boundaries of the Holy Land proper," they would be considered as if they had made their residence within the Holy Land. The land would be considered holy as no strip of secular land separated between it and ארץ ישראל proper.

ל"ב:כ"ג וְאִם־לֹ֤א תַעֲשׂוּן֙ כֵּ֔ן הִנֵּ֥ה חֲטָאתֶ֖ם לַיהוָ֑ה וּדְעוּ֙ חַטַּאתְכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּמְצָ֖א אֶתְכֶֽם׃

32:23 But if you do not do so, you will have sinned against the LORD; and know that your sin will overtake you.

32:23 But if ye will not do so, behold, ye have sinned against the LORD; and know ye your sin which will find you.

ל"ב:כ"ג וְאִם לָא תַעַבְּדוּן כֵּן הָא חַבְתּוּן קֳדָם יְיָ וְתִדְעוּן חוֹבַתְכוֹן דִּי תַשְׁכַּח יָתְכוֹן:

ל"ב:כ"ג אור החיים

1וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם. קָשֶׁה, לֹא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא ״וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לֹא תִהְיֶה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם״. אָכֵן כַּוָּנַת הַמַּאֲמָר הוּא שֶׁאִם לֹא יַעֲשׂוּ כְּדִבְרֵי מֹשֶׁה שֶׁצִּוָּה אוֹתָם שֶׁיֵּלְכוּ לְקַיֵּם מִצְוַת מִלְחֶמֶת חוֹבָה לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בְּאוֹיְבֵי ה׳, הֲגַם שֶׁיַּעַבְרוּ חֲלוּצִים הִנֵּה חֲטָאתֶם, פֵּרוּשׁ, מַה שֶׁלְּפָנֵינוּ כְּבָר יֵשׁ בְּיֶדְכֶם חֵטְא, וְהוּא מַה שֶׁדִּקְדֵּק לוֹמַר ״חֲטָאתֶם לַה׳״ כְּבָר.

ואם לא חעשון כן הנה חטאתם, "But if you will not do so, behold you have sinned against the Lord, etc." This appears problematical. We would have expected Moses to say only that if these two tribes did not keep the bargain they would not be given the lands on the East Bank. However, the meaning of these words is that if the two tribes would not accept Moses' command to treat the conquest of the West Bank as a מלחמת חובה, an obligatory war fought in order to take revenge on the enemies of G'd, they would have sinned even if they did cross the Jordan fully armed. Moses spoke of that sin in the past tense, i.e. "your sin would commence already at this time."

2וּדְעוּ אֶת חַטַּאתְכֶם וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, מוֹדִיעָם שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ חֵטְא בְּיָדוֹ יִמְצָאֵהוּ בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה וְיִפָּרַע מִמֶּנּוּ, וְהוּא אָמְרוֹ אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם בִּפְשִׁיטוּת. וְצֵא וּלְמַד מִמַּאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (טור אורח חיים סימן נד) שֶׁחוֹזְרִים מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה עַל חֵטְא קַל אִם שָׂח בֵּין יִשְׁתַּבַּח לְיוֹצֵר, וּכְמוֹ כֵן יִמְצָאֵם עָוֹן זֶה וְיֶחְסְרוּ כָּל הַהַצְלָחוֹת הָרְשׁוּמִים בִּדְבָרָיו, גַּם אָז לֹא יִהְיוּ נְקִיִּים מֵה׳ וּמִיִּשְׂרָאֵל, כִּי מֵהַמִּקְרֶה הָרַע אַדְרַבָּה יַצְדִּיקוּ כִּי לֹא נְקִיִּים הָיוּ. וְעַיֵּין מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בִּתְשׁוּבַת בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן שֶׁאָמְרוּ ״עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה״ (במדבר לב:כה).

ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם. "and be aware that your sins will find you out." Moses warned that at the appropriate time when they would find themselves in imminent danger G'd would exact retribution from the guilty, i.e. they would fall in battle. Remember what Tur Orach Chayim chapter 54 writes that in a war of expansion soldiers are sent home if they have been guilty only of speaking needlessly between such parts of the morning prayers as ישתבח and יוצר אור. Moses warned now that all the promises he had made concerning these soldiers returning home unharmed would be null and void unless they kept to all the details of his conditions. If they failed to do this they would not be free either in the eyes of G'd or the people. The very fact that they had sustained casualties would be proof of their being guilty. Compare what I have written on the words עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה in verse 25.

ל"ב:כ"ד בְּנֽוּ־לָכֶ֤ם עָרִים֙ לְטַפְּכֶ֔ם וּגְדֵרֹ֖ת לְצֹנַאֲכֶ֑ם וְהַיֹּצֵ֥א מִפִּיכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃

32:24 Build towns for your children and sheepfolds for your flocks, but do what you have promised.”

32:24 Build you cities for your little ones, and folds for your sheep; and do that which hath proceeded out of your mouth.’

ל"ב:כ"ד בְּנוּ לְכוֹן קִרְוִין לְטַפְלְכוֹן וְחַטְרִין לְעַנְכוֹן וּדְיִפּוֹק מִפּוּמְכוֹן תַּעַבְּדוּן:

לצנאכם. תֵּבָה זוֹ מִגִּזְרַת "צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם" (תהלים ח') שֶׁאֵין בּוֹ אָלֶ"ף מַפְסִיק בֵּין נוּ"ן לַצָּדִ"י, וְאָלֶ"ף שֶׁבָּא כָאן אַחַר הַנּוּ"ן בִּמְקוֹם הֵ"א שֶׁל צֹנֶה הוּא; מִיסוֹדוֹ שֶׁל רַ' מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן לָמַדְתִּי כֵן:

והיצא מפיכם תעשו. לְגָבוֹהַּ, שֶׁקִּבַּלְתֶּם עֲלֵיכֶם לַעֲבֹר לַמִּלְחָמָה עַד כִּבּוּשׁ וְחִלּוּק, שֶׁמֹּשֶׁה לֹא בִּקֵּשׁ מֵהֶם אֶלָּא "וְנִכְבְּשָׁה … וְאַחַר תָּשׁוּבוּ" וְהֵם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם "עַד הִתְנַחֵל", הֲרֵי הוֹסִיפוּ לְהִתְעַכֵּב שֶׁבַע שֶׁחָלְקוּ, וְכֵן עָשׂוּ:

ל"ב:כ"ד אור החיים

1וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ. הַכַּוָּנָה בְּמַאֲמָר זֶה שֶׁלֹּא יָבִינוּ שֶׁהֶחְלִיט לָהֶם מַאֲמַר בִּנְיַן הֶעָרִים וְגוֹ׳ עַל כָּל פָּנִים, אֶלָּא תְּנַאי הוּא הַדָּבָר. אוֹ נִתְכַּוֵּן לְהָשִׁיב לְמַה שֶׁאָמְרוּ שֶׁאִם יִבְנוּ עָרֵי מִבְצָר וְיֵשְׁבוּ שָׁם טַפָּם שֶׁיִּתְעַכְּבוּ עַד שֶׁיִּנְחֲלוּ יִשְׂרָאֵל נַחֲלָתָם בָּאָרֶץ. לָזֶה אָמַר וְהַיֹּצֵא וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ, פְּרָט זֶה אִם לֹא הֱיִיתֶם אוֹמְרִים אוֹתוֹ אֵין צֹרֶךְ בּוֹ לְמֵחוּשׁ שֶׁיֵּשׁ בָּעִנְיָן, וְהָיָה דַּי בְּעַכָּבַתְכֶם שָׁם עַד תַּשְׁלוּם שֶׁבַע שְׁנֵי כִּבּוּשׁ וְאֵין צֹרֶךְ לְהִתְעַכֵּב שָׁם אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וּלְפִי שֶׁאַתֶּם אֲמַרְתֶּם כֵּן – הַיּוֹצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ. וְתִמְצָא שֶׁלֹּא הִתְנָה עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אֶלָּא עַד שֶׁנִּכְבְּשָׁה וְלֹא עַד שֶׁנֶּחְלְקָה כָּאָמוּר בְּמַאֲמַר הַתְּנָאִים, לוֹמַר שֶׁאֵין תְּנַאי זֶה מְעַכֵּב אֶלָּא לְקַיֵּם הַיּוֹצֵא מִפִּיהֶם.

והיוצא מפיכם תעשו, "and do that which your mouths have uttered." Moses wanted them to understand that the permission he had granted for these tribes to build cities for their women and children etc., was not absolute but was conditional on their fulfilling the part of full participation with the other tribes in their conquest of the land of Canaan. It is also possible that Moses referred to the gratuitous offer by the two tribes to stay with the main body not only for seven years but for fourteen years until they had all been settled provided they were allowed to build fortified cities for their families. This is why he added the letter ו before the word והיוצא מפיכם, "and what your mouths have uttered." Having made an undertaking which Moses had not asked of them, they were to be held to it as it had been entirely voluntary. Moses made it plain that as far as his own conditions were concerned he had only obligated them to remain with the main body for seven years. Anything over and beyond that were conditions they had imposed upon themselves.

ל"ב:כ"ה וַיֹּ֤אמֶר בְּנֵי־גָד֙ וּבְנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן אֶל־מֹשֶׁ֖ה לֵאמֹ֑ר עֲבָדֶ֣יךָ יַעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י מְצַוֶּֽה׃

32:25 The Gadites and the Reubenites answered Moses, “Your servants will do as my lord commands.

32:25 And the children of Gad and the children of Reuben spoke unto Moses, saying: ‘Thy servants will do as my lord commandeth.

ל"ב:כ"ה וַאֲמָרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְמשֶׁה לְמֵימָר עַבְדָּיךְ יַעְבְּדוּן כְּמָא דִּי רִבּוֹנִי מְפַקֵּד:

ויאמר בני גד. כֻּלָּם כְּאִישׁ אֶחָד:

ל"ב:כ"ה אור החיים

1וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וְגוֹ׳ לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ וְגוֹ׳. קָשֶׁה: א׳ אָמְרוֹ לֵאמֹר לְמִי יֹאמַר מֹשֶׁה. ב׳ מַה חִדּוּשׁ בְּדִבְרֵיהֶם עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ הֲלֹא כְּבָר הֵם קָדְמוּ וְאָמְרוּ מַה שֶׁצִּוָּה אוֹתָם מֹשֶׁה. ג׳ אַחַר שֶׁאָמְרוּ בְּדֶרֶךְ כְּלָל ״עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה״ לָמָּה הֻצְרְכוּ לוֹמַר עוֹד טַפֵּנוּ וְגוֹ׳ יִהְיוּ שָׁם וְגוֹ׳ וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ. עוֹד לָמָּה כָּפְלוּ לוֹמַר כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר, וַהֲלֹא כְּבָר אָמְרוּ ״עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה״. ד׳ לָמָּה שִׁנָּה, בְּפָסוּק רִאשׁוֹן אָמַר מְצַוֶּה וּבְפָסוּק שֵׁנִי אָמַר דּוֹבֵר?

ויאמר בני גד…עבדיך יעשו The tribe of Gad….said: "your servants will do, etc." One difficulty in this verse is the word לאמור. Whom was Moses to tell of their decision? 2) What did they add that they had not previously told Moses in verse 18 already? They themselves had volunteered to do what Moses now demanded of them! 3) Having already said generally: "your servants will do what my lord commands," why did they have to add verses 26 and 27 altogether? 4) Why did they repeat once more: "as my lord has said (verse 27)? Why did the Torah refer to מצוה "commands" in verse 25 whereas in verse 27 it uses the word דבר, "has said?"

2אָכֵן לְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּדִבְרֵי מֹשֶׁה שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְחַדֵּשׁ לָהֶם שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנַת עֲבָרָתָם לַמִּלְחָמָה כְּמִשְׁפַּט אוֹהֲבֵי שְׁמוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַמְבַּ״ם בְּפֶרֶק ז׳ מֵהִלְכוֹת מְלָכִים, גַּם בְּעִנְיַן פְּרָט הַקְדָּמַת עָרִים לַטַּף לְבִנְיַן גִּדְרוֹת צֹאן, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (במדבר רבה כאן) שֶׁהֵם חִבְּבוּ הַמָּמוֹן מִטַּף וּמֹשֶׁה הָפַךְ לָהֶם, לָזֶה הֵשִׁיבוּ יַחַד כְּאִישׁ אֶחָד ״וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד״ וְהִסְכִּימוּ לְמַאֲמַר מֹשֶׁה בִּשְׁנֵי הַפְּרָטִים שֶׁחִדֵּשׁ לָהֶם מֹשֶׁה, וְהִתְחִילוּ מֵהַסָּמוּךְ שֶׁהוּא עִנְיַן חִבּוּב טַפָּם מִמָּמוֹנָם וְאָמְרוּ טַפֵּנוּ וְגוֹ׳ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ, הֲרֵי שֶׁהִקְדִּימוּ טַפָּם לִבְהֶמְתָּם כְּדִבְרֵי מֹשֶׁה. וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ גַּם כֵּן הוֹדָאָתָם עֲשׂוֹת בַּפְּרָט הָרִאשׁוֹן שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתָם בַּמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה׳, וְהוּא אָמְרָם ״וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה׳ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר״, וְלֹא כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּתְּחִלָּה ״נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הֲבִיאוֹנוּם״ וְגוֹ׳:

Once you consider that I have explained that Moses stressed to these tribes after their undertaking that the motivation for their joining the war was what mattered foremost, the reply of these two tribes is easy to understand. According to Bamidbar Rabbah on our paragraph Moses also had corrected them when he altered the order of priorities regarding the building of cities and sheepfolds to take care of the children first and not of the livestock as they had indicated in verse 16. There had been two new elements in Moses' speech to them, and they responded positively on both counts. They commenced with that which had been mentioned last, i.e. the concern for their children, by listing their children, wives, and livestock in the appropriate order this time. They followed this up by stressing that all of them were going to cross the Jordan as a vanguard in the presence of the Lord, to show that they were aware of the crucial dimension of their purpose of fighting the enemies of G'd. They refrained from repeating that they would be in the forefront of "the children of Israel" as they had said in verse 17.

3וְהִנֵּה לְצַד כִּי שְׁנֵי דְּבָרִים אֵלּוּ יֵשׁ עֲלֵיהֶם חִיּוּב לְקַיְּמָם בִּשְׁבִיל שֶׁכָּךְ הִתְנָה עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, וְכָל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם הֲגַם שֶׁיִּהְיֶה הַמַּתְנֶה אִישׁ הֶדְיוֹט, לָזֶה נִתְחַכְּמוּ בִּתְחִלַּת דִּבְרֵיהֶם וְאָמְרוּ כִּי גַּם בְּלֹא חִיּוּב הַתְּנַאי עֲלֵיהֶם לְקַיֵּם כָּל דִּבְרֵי מֹשֶׁה נְבִיא ה׳ דִּכְתִיב (דברים י״ח:ט״ו) ״אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן״, וְהוּא מַה שֶׁנִּתְכַּוְּנוּ בְּמַאֲמָר רִאשׁוֹן שֶׁאָמְרוּ עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה אוֹתָנוּ לַעֲשׂוֹת גַּם בְּלֹא טַעַם שֶׁהוּא תְּנַאי נְתִינַת הָאָרֶץ, וְלָזֶה אָמַר תֵּיבַת לֵאמֹר, פֵּרוּשׁ, בְּמַאֲמָרְךָ לְבַד חוֹבָה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת מִצְוָתְךָ.

We have a rule that in matters involving money one must abide by the terms set even if the person setting the condition is a layman; they wanted to go on record, that in this instance they would have abided by any condition Moses would set inasmch as he was their prophet, leader, etc. G'd had commanded the Israelites to heed everything the prophet would tell them (Deut. 18.15). This is what they had in mind with their first reaction הנה עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה. In other words, they now stressed that their motivation in doing what they had undertaken to do was to display their obedience to the command of Moses in his capacity as the prophet. This is why they added כאשר אדני דבר, "as my lord says." The word לאמר too was meant to indicate their awareness of their obligation to do what Moses "said" even if he had not promised them that they would receive their share of the inheritance on the East Bank as a reward for abiding by the conditions he had set for them.

4גַּם יִרְצֶה לְשׁוֹן עִלּוּי וְרוֹמְמוּת, כִּי דָּבָר זֶה אֲמָרוּהוּ בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְצַד מַעֲלַת מֶלֶךְ וְנָבִיא, וְאַחַר כָּךְ פֵּרְשׁוּ הַדְּבָרִים וְאָמְרוּ עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דּוֹבֵר, פֵּרוּשׁ, גַּם מִלְּבַד חִיּוּב הַבָּא מֵחֲמַת הַמִּצְוָה יֵשׁ חוֹבָה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת, הֲגַם שֶׁלֹּא הָיָה הַדָּבָר מִצְוָה אֶלָּא דִּבּוּר, כַּדְּבָרִים הָעוֹבְרִים בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ בְּעִנְיְנֵי תְּנָאֵי מֶקַח וּמִמְכָּר זוֹכֶה וּמְזַכֶּה בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם. וְהַכַּוָּנָה בָּזֶה שֶׁמְּקַבְּלִים גַּם כֵּן עֲלֵיהֶם הַדָּבָר כַּדְּבָרִים שֶׁמִּתְחַיֵּב אָדָם לַחֲבֵרוֹ בִּתְנָאֵי הַמָּמוֹן שֶׁקַּיָּמִין כִּרְאִי מוּצָק.

They meant to stress that even if Moses had not phrased his suggestions as a condition but had merely said so, לאמור without embodying his suggestions in the form of a binding contract, they would have taken him at his word and would have complied with his wishes. After all, one is in the habit of honouring financial agreements even if they are made only orally and do not involve the decree issued by a mutually recognised expert in the matter.

ל"ב:כ"ו טַפֵּ֣נוּ נָשֵׁ֔ינוּ מִקְנֵ֖נוּ וְכָל־בְּהֶמְתֵּ֑נוּ יִֽהְיוּ־שָׁ֖ם בְּעָרֵ֥י הַגִּלְעָֽד׃

32:26 Our children, our wives, our flocks, and all our other livestock will stay behindbLit. “there.” in the towns of Gilead;

32:26 Our little ones, our wives, our flocks, and all our cattle, shall be there in the cities of Gilead;

ל"ב:כ"ו טַפְלָנָא נְשָׁנָא גֵּיתָנָא וְכָל בְּעִירָנָא יְהוֹן תַּמָּן בְּקִרְוֵי גִלְעָד:

ל"ב:כ"ז וַעֲבָדֶ֨יךָ יַֽעַבְר֜וּ כָּל־חֲל֥וּץ צָבָ֛א לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לַמִּלְחָמָ֑ה כַּאֲשֶׁ֥ר אֲדֹנִ֖י דֹּבֵֽר׃

32:27 while your servants, all those recruited for war, cross over, at the instance of the LORD, to engage in battle—as my lord orders.”

32:27 but thy servants will pass over, every man that is armed for war, before the LORD to battle, as my lord saith.’

ל"ב:כ"ז וְעַבְדָּיךְ יַעְבְּרוּן כָּל דִמְזָרֵז חֵילָא קֳדָם עַמָּא דַיְיָ לִקְרָבָא כְּמָא דִי רִבּוֹנִי מְמַלֵּל:

ל"ב:כ"ח וַיְצַ֤ו לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה אֵ֚ת אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְאֵ֖ת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֑וּן וְאֶת־רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

32:28 Then Moses gave instructions concerning them to Eleazar the priest, Joshua son of Nun, and the family heads of the Israelite tribes.

32:28 So Moses gave charge concerning them to Eleazar the priest, and to Joshua the son of Nun, and to the heads of the fathers’houses of the tribes of the children of Israel.

ל"ב:כ"ח וּפַקִּיד לְהוֹן משֶׁה יָת אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְיָת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְיָת רֵישֵׁי אֲבָהַת שִׁבְטַיָּא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

ויצו להם. כְּמוֹ עֲלֵיהֶם, וְעַל תְּנָאָם מִנָּה אֶלְעָזָר וִיהוֹשֻׁעַ, כְּמוֹ "ה' יִלָּחֵם לָכֶם" (שמות י"ד):

ל"ב:כ"ט וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֲלֵהֶ֗ם אִם־יַעַבְר֣וּ בְנֵי־גָ֣ד וּבְנֵי־רְאוּבֵ֣ן ׀ אִ֠תְּכֶם אֶֽת־הַיַּרְדֵּ֞ן כָּל־חָל֤וּץ לַמִּלְחָמָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וְנִכְבְּשָׁ֥ה הָאָ֖רֶץ לִפְנֵיכֶ֑ם וּנְתַתֶּ֥ם לָהֶ֛ם אֶת־אֶ֥רֶץ הַגִּלְעָ֖ד לַאֲחֻזָּֽה׃

32:29 Moses said to them, “If every shock-fighter among the Gadites and the Reubenites crosses the Jordan with you to do battle, at the instance of the LORD, and the land is subdued before you, you shall give them the land of Gilead as a holding.

32:29 And Moses said unto them: ‘If the children of Gad and the children of Reuben will pass with you over the Jordan, every man that is armed to battle, before the LORD, and the land shall be subdued before you, then ye shall give them the land of Gilead for a possession;

ל"ב:כ"ט וַאֲמַר משֶׁה לְהוֹן אִם יַעְבְּרוּן בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן עִמְּכוֹן יָת יַרְדְּנָא כָּל דִּמְזָרַז לִקְרָבָא קֳדָם עַמָּא דַיְיָ וְתִתְכְּבֵשׁ אַרְעָא קֳדָמֵיכוֹן וְתִתְּנוּן לְהוֹן יָת אַרְעָא דְגִלְעָד לְאַחֲסָנָא:

ל"ב:כ"ט אור החיים

1וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְגוֹ׳ וּנְתַתֶּם לָהֶם. אָמַר ״וּנְתַתֶּם לָהֶם״ שֶׁנִּרְאֶה כִּי הֵם הַנּוֹתְנִים, וּבְסָמוּךְ אָמַר הַכָּתוּב ״וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה וְגוֹ׳ אֶת מַמְלֶכֶת״ וְגוֹ׳ (במדבר לב:לג), לְפִי שֶׁאֵין הֶחְלֵט הַנְּתִינָה אֶלָּא אַחַר קִיּוּם הַתְּנַאי, לָזֶה אָמַר וּנְתַתֶּם. וְנִשְׁאַר לָדַעַת לָמָּה אָמַר וּנְתַתֶּם שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר ״תִּתְּנוּ לָהֶם״. וְאוּלַי שֶׁרָמַז לָהֶם הַדְּבָרִים עַצְמָן שֶׁאָמַר לִבְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, שֶׁאִם יֵלְכוּ – יַצְלִיחוּ כָּל יִשְׂרָאֵל, בֵּין הַנּוֹחֲלִים בָּאָרֶץ בֵּין הַנּוֹחֲלִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְהוּא אָמְרוֹ אִם יַעַבְרוּ וְגוֹ׳ וְנִכְבְּשָׁה וְגוֹ׳ הַצְלָחַת נוֹחֲלֵי הָאָרֶץ, וּנְתַתֶּם וְגוֹ׳ הַצְלָחַת נוֹחֲלֵי עֵבֶר הַיַּרְדֵּן. וְרֶמֶז זֶה לֹא הָיָה נִשְׁמָע אִם הָיָה אוֹמֵר ״תִּתְּנוּ לָהֶם״.

ויאמר משה…ונתתם להם, Moses said:…"and then you will give to them, etc." The reason Moses had to say: "and you will give to them," was that it should be perceived that it was the other tribes who had given these lands to the tribes of Gad and Reuven although we will be reading in verse 33 that "Moses gave to the tribes of Gad, Reuven and half the tribe of Menashe the kingdom of Sichon and the kingdom of Og, etc." What Moses handed over became an absolute possession only after the tribes involved had completed their undertaking. We need to examine why Moses said: ונתתם להם instead of: תתנו להם, the more acceptable form of the future tense. Perhaps Moses wanted to indicate by the use of a form involving the letter ו at the beginning that the very whole-hearted participation in the conquest by these two tribes was what would make the campaign successful so that the ten tribes themselves owed their inheritance to that participation of the tribes Gad and Reuven. Had Moses written תתנו להם, we would not have surmised his meaning from that word.

ל"ב:ל׳ וְאִם־לֹ֧א יַֽעַבְר֛וּ חֲלוּצִ֖ים אִתְּכֶ֑ם וְנֹֽאחֲז֥וּ בְתֹכְכֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃

32:30 But if they do not cross over with you as shock-troops, they shall receive holdings among you in the land of Canaan.”

32:30 but if they will not pass over with you armed, they shall have possessions among you in the land of Canaan.’

ל"ב:ל׳ וְאִם לָא יַעְבְּרוּן מְזָרְזִין עִמְּכוֹן וְיַחְסְנוּן בֵּינֵיכוֹן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן:

ל"ב:ל׳ אור החיים

1וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם. פֵּרוּשׁ, הֲגַם שֶׁיַּעַבְרוּ אַחַר כָּךְ יֵאָחֲזוּ בְתוֹכְכֶם. וְטַעַם אָמְרוֹ וְנֹאחֲזוּ בְּתוֹסֶפֶת וָא״ו וְלֹא אָמַר ״יֵאָחֲזוּ״, נִתְכַּוֵּן לִרְמוֹז דִּיּוּק הַצְלָחָתָם הַנִּשְׁמָע מִפָּסוּק ״אִם יַעַבְרוּ״ עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, וְאִם לֹא יַעַבְרוּ אֵין הַצְלָחָתָם בָּאָרֶץ הַלֵּזוּ, וּמֵעַצְמָן יֵאָחֲזוּ בְתוֹכְכֶם לְצַד הַמֵּצֵר לָהֶם בָּאָרֶץ, וְנִמְצְאוּ בִּטְּלוּ הַמִּצְוָה וְשֶׁלָּהֶם לֹא הִגִּיעָם.

ואם לא יעברו חלוצים אתכם, "But if they will not cross with you, armed, etc." The emphasis in this verse is on the words אתכם, "with you," i.e. at the same time as you. If these two tribes were to decide to join you later and help in the conquest they would already have forfeited their claim to special consideration on the East Bank. The reason the Torah wrote ונאחזו בתוככם, "and they will have possessions amongst you," with the added letter ו at the beginning of the word ונאחזו instead of writing יאחזו, "they will receive a possession," is to point out that in such an event they have forfeited their success in this part of the land and they will automatically only inherit their share on the West Bank. They will have failed to perform the מצוה they took upon themselves and therefore will not have attained what they aimed for.

ל"ב:ל"א וַיַּֽעֲנ֧וּ בְנֵי־גָ֛ד וּבְנֵ֥י רְאוּבֵ֖ן לֵאמֹ֑ר אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־עֲבָדֶ֖יךָ כֵּ֥ן נַעֲשֶֽׂה׃

32:31 The Gadites and the Reubenites said in reply, “Whatever the LORD has spoken concerning your servants, that we will do.

32:31 And the children of Gad and the children of Reuben answered, saying: ‘As the LORD hath said unto thy servants, so will we do.

ל"ב:ל"א וַאֲתִיבוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְמֵימָר יָת דִּי מַלִּיל יְיָ לְעַבְדָּיךְ כֵּן נַעְבֵּד:

ל"ב:ל"א אור החיים

1וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וְגוֹ׳. הֻצְרְכוּ לְהַחְזִיר הַדְּבָרִים, גַּם אָמַר הַכָּתוּב וַיַּעֲנוּ וְלֹא אָמַר ״וַיֹּאמְרוּ״, לְפִי שֶׁאָמַר מֹשֶׁה ״וּנְתַתֶּם לָהֶם״ חָשׁוּ שֶׁאָז תַּתְחִיל הַנְּתִינָה, לָזֶה עָנוּ וְאָמְרוּ כִּי עֲבָרָתָם חֲלוּצִים הוּא דָּבָר שֶׁחַיָּבִין לַעֲשׂוֹתוֹ בִּדְבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִלְחֶמֶת חוֹבָה הִיא לָהֶם, וְהוּא אָמְרוֹ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ לַעֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה נַחְנוּ נֵחָלֵץ חוּשִׁים לִפְנֵי ה׳ לְהִלָּחֵם בְּאוֹיְבָיו, אֲבָל הַנְּתִינָה הִיא מֵעַכְשָׁיו, וְהוּא אָמְרוֹ וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ, וְהֵם לֹא הֵבִינוּ כַּוָּנַת דִּבְרֵי מֹשֶׁה כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּהוּ, וְלָזֶה תֵּכֶף נָתַן לָהֶם וּבָזֶה גִּלָּה דַּעְתּוֹ כִּי כַּוָּנָתוֹ בְּמַאֲמַר ״וּנְתַתֶּם לָהֶם״ הִיא בְּיָדָם כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי.

-32. ויענו בני גד, The members of Gad etc. replied: The Torah had to repeat matters once more and also could not simply write: ויאמרו, "they said," but had to write: "they replied." Seeing that Moses had said ונתתם, the two and a half tribes had begun to fear that such a handing over would only commence at the end of the fourteen years of their whole-hearted participation. This is why they described their forthcoming participation as so firmly anchored in an unbreakable agreement that although their part of the fulfilment of the agreement was some time in the future, the rewards for abiding by it accrued to them as an immediate benefit, i.e. the land was to be given to them as of now. This is why they said: ואתנו נחלתנו, "the possession of our inheritance will remain with us." They had not properly understood Moses' words, as we have explained them. As a result, Moses gave them the land immediately to prevent any misunderstandings.

2אוֹ אֶפְשָׁר שֶׁגַּם מֹשֶׁה דַּעְתּוֹ הָיָה שֶׁלֹּא יַתְחִיל זְכוּתָם בָּהּ אֶלָּא אַחַר הַתְּנַאי, וּכְשֶׁרָאָה חוֹזֶק רְצוֹנָם בַּמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב הִסְכִּים וּנְתָנָהּ לָהֶם תֵּכֶף וּמִיָּד.

It is also possible that initially even Moses had not meant for the two and a half tribes to actually acquire their claim until after they had demonstrated fulfilment of their part of the bargain. However, once Moses realised how firmly these two and a half tribes had committed themselves to helping the other tribes he agreed to give them possession of these lands immediately.

3חסלת פרשת מטות

ל"ב:ל"ב נַ֣חְנוּ נַעֲבֹ֧ר חֲלוּצִ֛ים לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְאִתָּ֙נוּ֙ אֲחֻזַּ֣ת נַחֲלָתֵ֔נוּ מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּֽן׃

32:32 We ourselves will cross over as shock-troops, at the instance of the LORD, into the land of Canaan; and we shall keep our hereditary holding across the Jordan.”cI.e., in Transjordan.

32:32 We will pass over armed before the LORD into the land of Canaan, and the possession of our inheritance shall remain with us beyond the Jordan.’

ל"ב:ל"ב נַחְנָא נְעִבַר מְזָרְזִין קֳדָם עַמָּא דַיְיָ לְאַרְעָא דִכְנָעַן וְעִמָּנָא אֲחוּדַת אַחֲסַנְתָּנָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְּנָא:

ואתנו אחזת נחלתנו. כְּלוֹמַר בְּיָדֵינוּ וּבִרְשׁוּתֵנוּ תְהִי אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר הַזֶּה:

ל"ב:ל"ג וַיִּתֵּ֣ן לָהֶ֣ם ׀ מֹשֶׁ֡ה לִבְנֵי־גָד֩ וְלִבְנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן וְלַחֲצִ֣י ׀ שֵׁ֣בֶט ׀ מְנַשֶּׁ֣ה בֶן־יוֹסֵ֗ף אֶת־מַמְלֶ֙כֶת֙ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י וְאֶת־מַמְלֶ֔כֶת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֑ן הָאָ֗רֶץ לְעָרֶ֙יהָ֙ בִּגְבֻלֹ֔ת עָרֵ֥י הָאָ֖רֶץ סָבִֽיב׃

32:33 So Moses assigned to them—to the Gadites, the Reubenites, and the half-tribe of Manasseh son of Joseph—the kingdom of Sihon king of the Amorites and the kingdom of King Og of Bashan, the land with its various cities and the territories of their surrounding towns.

32:33 And Moses gave unto them, even to the children of Gad, and to the children of Reuben, and unto the half-tribe of Manasseh the son of Joseph, the kingdom of Sihon king of the Amorites, and the kingdom of Og king of Bashan, the land, according to the cities thereof with their borders, even the cities of the land round about.

ל"ב:ל"ג וִיהַב לְהוֹן משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וּלְפַלְגּוּת שִׁבְטָא דִּמְנַשֶּׁה בַר יוֹסֵף יָת מַלְכְּוַת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה וְיָת מַלְכְּוַת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן אַרְעָא לְקִרְוָהָא בִּתְחוּמִין קִרְוֵי אַרְעָא סְחוֹר סְחוֹר:

ל"ב:ל"ד וַיִּבְנ֣וּ בְנֵי־גָ֔ד אֶת־דִּיבֹ֖ן וְאֶת־עֲטָרֹ֑ת וְאֵ֖ת עֲרֹעֵֽר׃

32:34 The Gadites rebuilt Dibon, Ataroth, Aroer,

32:34 And the children of Gad built Dibon, and Ataroth, and Aroer;

ל"ב:ל"ד וּבְנוֹ בְנֵי גָד יָת דִּיבוֹן וְיָת עֲטָרוֹת וְיָת עֲרֹעֵר:

ל"ב:ל"ה וְאֶת־עַטְרֹ֥ת שׁוֹפָ֛ן וְאֶת־יַעְזֵ֖ר וְיָגְבֳּהָֽה׃

32:35 Atroth-shophan, Jazer, Jogbehah,

32:35 and Atroth-shophan, and Jazer, and Jogbehah;

ל"ב:ל"ה וְיָת עַטְרוֹת שׁוֹפָן וְיָת יַעְזֵר וְרָמָתָא:

ל"ב:ל"ו וְאֶת־בֵּ֥ית נִמְרָ֖ה וְאֶת־בֵּ֣ית הָרָ֑ן עָרֵ֥י מִבְצָ֖ר וְגִדְרֹ֥ת צֹֽאן׃

32:36 Beth-nimrah, and Beth-haran as fortified towns or as enclosures for flocks.

32:36 and Beth-nimrah, and Beth-haran; fortified cities, and folds for sheep.

ל"ב:ל"ו וְיָת בֵּית נִמְרָה וְיָת בֵּית הָרָן קִרְוִין כְּרִיכָן וְחַטְרִין דְּעָן:

ערי מבצר וגדרת צאן. זֶה סוֹף פָּסוּק מוּסָב עַל תְּחִלַּת הָעִנְיָן — וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת הֶעָרִים הַלָּלוּ לִהְיוֹת עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן:

ל"ב:ל"ז וּבְנֵ֤י רְאוּבֵן֙ בָּנ֔וּ אֶת־חֶשְׁבּ֖וֹן וְאֶת־אֶלְעָלֵ֑א וְאֵ֖ת קִרְיָתָֽיִם׃

32:37 The Reubenites rebuilt Heshbon, Elealeh, Kiriathaim,

32:37 And the children of Reuben built Heshbon, and Elealeh, and Kiriathaim;

ל"ב:ל"ז וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּנוֹ יָת חֶשׁבּוֹן וְיָת אֶלְעָלֵא וְיָת קִרְיָתָיִם:

ל"ב:ל"ח וְאֶת־נְב֞וֹ וְאֶת־בַּ֧עַל מְע֛וֹן מֽוּסַבֹּ֥ת שֵׁ֖ם וְאֶת־שִׂבְמָ֑ה וַיִּקְרְא֣וּ בְשֵׁמֹ֔ת אֶת־שְׁמ֥וֹת הֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר בָּנֽוּ׃

32:38 Nebo, Baal-meon—some names being changed—and Sibmah; they gave [their own] names to towns that they rebuilt.dCf. vv. 41, 42.

32:38 and Nebo, and Baal-meon—their names being changed—and Sibmah; and gave their names unto the cities which they builded.

ל"ב:ל"ח וְיָת נְבוֹ וְיָת בַּעַל מְעוֹן מַקְּפַן שְׁמָהָן וְיָת שִׂבְמָה וּקְרוֹ בִשְׁמָהָן יָת שְׁמָהַת קִרְוַיָּא דִּי בְנוֹ:

ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם. נְבוֹ וּבַעַל מְעוֹן שְׁמוֹת עֲ"זָ הֵם, וְהָיוּ הָאֱמוֹרִיִּים קוֹרִים עָרֵיהֶם עַל שֵׁם עֲ"זָ שֶׁלָּהֶם, וּבְנֵי רְאוּבֵן הֵסֵבּוּ אֶת שְׁמָם לְשֵׁמוֹת אֲחֵרִים, וְזֶהוּ מוסבת שם — נְבוֹ וּבַעַל מְעוֹן מוּסַבּוֹת לְשֵׁם אַחֵר:

ואת שבמה. בָּנוּ שִׂבְמָה, וְהִיא שְׂבָם הָאֲמוּרָה לְמַעְלָה:

ל"ב:ל"ט וַיֵּ֨לְכ֜וּ בְּנֵ֨י מָכִ֧יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֛ה גִּלְעָ֖דָה וַֽיִּלְכְּדֻ֑הָ וַיּ֖וֹרֶשׁ אֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־בָּֽהּ׃

32:39 The descendants of Machir son of Manasseh went to Gilead and captured it, dispossessing the Amorites who were there;

32:39 And the children of Machir the son of Manasseh went to Gilead, and took it, and dispossessed the Amorites that were therein.

ל"ב:ל"ט וַאֲזָלוּ בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶּׁה לְגִלְעָד וְכִבְשׁוּהָ וְתָרִיךְ יָת אֱמוֹרָאָה דִי בַהּ:

ויורש. כְּתַרְגּוּמוֹ "וְתָרִיךְ", שֶׁתֵּבַת ריש מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁתֵּי מַחֲלָקוֹת, לְשׁוֹן יְרֻשָּׁה וּלְשׁוֹן הוֹרָשָׁה שֶׁהוּא טֵרוּד וְתֵרוּךְ:

ל"ב:מ׳ וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ אֶת־הַגִּלְעָ֔ד לְמָכִ֖יר בֶּן־מְנַשֶּׁ֑ה וַיֵּ֖שֶׁב בָּֽהּ׃

32:40 so Moses gave Gilead to Machir son of Manasseh, and he settled there.

32:40 And Moses gave Gilead unto Machir the son of Manasseh; and he dwelt therein.

ל"ב:מ׳ וִיהַב משֶׁה יָת גִּלְעָד לְמָכִיר בַּר מְנַשֶּׁה וִיתֵב בַּהּ:

ל"ב:מ"א וְיָאִ֤יר בֶּן־מְנַשֶּׁה֙ הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֖ד אֶת־חַוֺּתֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א אֶתְהֶ֖ן חַוֺּ֥ת יָאִֽיר׃

32:41 Jair son of Manasseh went and captured eOr “the villages of Ham”; cf. Gen. 14.5.their villages,-e which he renamed Havvoth-jair.fI.e., “the villages of Jair.”

32:41 And Jair the son of Manasseh went and took the villages thereof, and called them Havvoth-jair.

ל"ב:מ"א וְיָאִיר בַּר מְנַשֶּׁה אֲזַל וּכְבַשׁ יָת כַּפְרָנֵיהוֹן וּקְרָא יָתְהֶן כַּפְרָנֵי יָאִיר:

חותיהם. כַּפְרָנֵיהוֹן:

ויקרא אתהן חות יאיר. לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָנִים קְרָאַתָם בִּשְׁמוֹ לְזִכָּרוֹן:

ל"ב:מ"ב וְנֹ֣בַח הָלַ֔ךְ וַיִּלְכֹּ֥ד אֶת־קְנָ֖ת וְאֶת־בְּנֹתֶ֑יהָ וַיִּקְרָ֧א לָ֦ה נֹ֖בַח בִּשְׁמֽוֹ׃ (פ)

32:42 And Nobah went and captured Kenath and its dependencies, renaming it Nobah after himself.

32:42 And Nobah went and took Kenath, and the villages thereof, and called it Nobah, after his own name.

ל"ב:מ"ב וְנֹבַח אֲזַל וּכְבַשׁ יָת קְנַת וְיָת כַּפְרָנָהָא וּקְרָא לַהּ נֹבַח בִּשְׁמֵיהּ:

ויקרא לה נבח. "לָה" אֵינוֹ מַפִּיק הֵ"א, וְרָאִיתִי בִיסוֹדוֹ שֶׁל רַ' מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן לְפִי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם לָהּ שֵׁם זֶה לְפִיכָךְ הוּא רָפֶה, שֶׁמַּשְׁמָעוּת מִדְרָשׁוֹ כְּמוֹ לֹא; וּתְמֵהַנִי מַה יִּדְרֹשׁ בִּשְׁתֵּי תֵבוֹת הַדּוֹמוֹת לָהּ "וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז" (רות ב'), "לִבְנוֹת לָה בַיִת" (זכריה ה'):

פרשה: מטות · עלייה: שביעי (מלכות)

מעבר לעלייה

הגדרות