פרדס פתוח פרדס פתוח
←

פרשה: וארא · עלייה: שלישי (תפארת)

שמות: ו׳:כ"ט - ז׳:ז׳
ו׳:כ"ט וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר אֲנִ֣י יְהוָ֑ה דַּבֵּ֗ר אֶל־פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ׃
6:29 and the LORD said to Moses, “I am the LORD; speak to Pharaoh king of Egypt all that I will tell you,”
6:29 that the LORD spoke unto Moses, saying: ‘I am the LORD; speak thou unto Pharaoh king of Egypt all that I speak unto thee.’
ו׳:כ"ט וּמַלִּיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימַר אֲנָא יְיָ מַלֵּל עִם פַּרְעֹה מַלְכָּא דְמִצְרַיִם יָת כָּל דִּי אֲנָא מְמַלֵּל עִמָּךְ:
ו׳:ל׳ וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה הֵ֤ן אֲנִי֙ עֲרַ֣ל שְׂפָתַ֔יִם וְאֵ֕יךְ יִשְׁמַ֥ע אֵלַ֖י פַּרְעֹֽה׃ (פ)
6:30 Moses appealed to the LORD, saying, “See, I am of impeded speech; how then should Pharaoh heed me!”
6:30 And Moses said before the LORD: ‘Behold, I am of uncircumcised lips, and how shall Pharaoh hearken unto me?’
ו׳:ל׳ וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ הָא אֲנָא יַקִּיר מַמְלָל וְאֶכְדֵּין יְקַבֵּל מִנִּי פַּרְעֹה:
ז׳:א׳ וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ׃
7:1 The LORD replied to Moses, “See, I place you in the role of God to Pharaoh, with your brother Aaron as your prophet.aCf. 4.16.
7:1 And the LORD said unto Moses: ‘See, I have set thee in God’s stead to Pharaoh; and Aaron thy brother shall be thy prophet.
ז׳:א׳ וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה חֲזֵי מַנֵּיתָךְ רַב לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחוּךְ יְהֵי מְתֻרְגְּמָנָךְ:
ז׳:ב׳ אַתָּ֣ה תְדַבֵּ֔ר אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֑ךָּ וְאַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ יְדַבֵּ֣ר אֶל־פַּרְעֹ֔ה וְשִׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ׃
7:2 You shall repeat all that I command you, and your brother Aaron shall speak to Pharaoh to let the Israelites depart from his land.
7:2 Thou shalt speak all that I command thee; and Aaron thy brother shall speak unto Pharaoh, that he let the children of Israel go out of his land.
ז׳:ב׳ אַתְּ תְּמַלֵּל יָת כָּל דִּי אֲפַקְּדִנָּךְ וְאַהֲרֹן אָחוּךְ יְמַלֵּל עִם פַּרְעֹה וִישַׁלַּח יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעֵיהּ:
ז׳:ג׳ וַאֲנִ֥י אַקְשֶׁ֖ה אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְהִרְבֵּיתִ֧י אֶת־אֹתֹתַ֛י וְאֶת־מוֹפְתַ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
7:3 But I will harden Pharaoh’s heart, that I may multiply My signs and marvels in the land of Egypt.
7:3 And I will harden Pharaoh’s heart, and multiply My signs and My wonders in the land of Egypt.
ז׳:ג׳ וַאֲנָא אַקְשֵׁי יָת לִבָּא דְפַרְעֹה וְאַסְגֵּיתִי יָת אַתְוָתַי וְיָת מוֹפְתַי בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם:
ז׳:ד׳ וְלֹֽא־יִשְׁמַ֤ע אֲלֵכֶם֙ פַּרְעֹ֔ה וְנָתַתִּ֥י אֶת־יָדִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֨י אֶת־צִבְאֹתַ֜י אֶת־עַמִּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בִּשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃
7:4 When Pharaoh does not heed you, I will lay My hand upon Egypt and deliver My ranks, My people the Israelites, from the land of Egypt with extraordinary chastisements.
7:4 But Pharaoh will not hearken unto you, and I will lay My hand upon Egypt, and bring forth My hosts, My people the children of Israel, out of the land of Egypt, by great judgments.
ז׳:ד׳ וְלָא יְקַבֵּל מִנְּכוֹן פַּרְעֹה וְאֶתֵּן יָת מָחַת גְּבֻרְתִּי בְּמִצְרָיִם וְאַפֵּיק יָת חֵילִי יָת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּדִינִין רַבְרְבִין:
ז׳:ד׳ אור החיים
1וְלֹא יִשְׁמַע. קָשֶׁה, אַחַר שֶׁאָמַר ״וַאֲנִי אַקְשֶׁה״, מַה מָקוֹם לוֹמַר ״וְלֹא יִשְׁמַע״? עוֹד צָרִיךְ לָדַעַת מַה נְתִינַת יָד זוֹ חֲדָשָׁה שֶׁאֵינָהּ בִּכְלַל אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים הָאֲמוּרִים לְמַעְלָה בְּהַקְשָׁאַת לִבּוֹ. עוֹד יֵשׁ לְדַקְדֵּק בַּכָּתוּב.
ולא ישמע אליכם פרעה, "and Pharaoh will not listen to you." Why did the Torah have to say that Pharaoh would not listen to Moses and Aaron after G'd had already said in verse three that He would harden the heart of Pharaoh? We also need to understand what G'd meant when He spoke about placing His hand on Egypt, which appears to mean something over and beyond the plagues with which G'd will strike Pharaoh and the Egyptians.
2אָכֵן כַּוָּנַת הַכָּתוּב הוּא: בִּתְחִלָּה אָמַר וַאֲנִי אַקְשֶׁה וְגוֹ׳ וְהִרְבֵּיתִי, וּמוֹדִיעַ עוֹד שֶׁאַחַר שֶׁיַּרְבֶּה מוֹפְתִים יוֹסִיף פַּרְעֹה הָרָשָׁע עַל חַטָּאתוֹ פֶּשַׁע, וְלֹא יִרְצֶה לִשְׁמוֹעַ הַשְּׁלִיחוּת עוֹד מִכֶּם כְּשֶׁאֶשְׁלַח אֶתְכֶם אֵלָיו. וְכֵן הָיָה, דִּכְתִיב (שמות י:כח) ״אַל תּוֹסֶף רְאוֹת פָּנַי״ וְגוֹ׳. וּמוֹדִיעַ ה׳ לְמֹשֶׁה כִּי בַּעֲשׂוֹתוֹ כֵן אָז הוּא גְּבוּלוֹ, כִּי תֵּכֶף וּמִיָּד יִתֵּן ה׳ יָדוֹ, פֵּרוּשׁ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (דברי הימים א כא:טז) ״וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ״.
I believe that we must understand the verse thus: First of all, G'd announces that He would harden Pharaoh's heart as a result of which He would bring many plagues upon him. The plagues would prove counterproductive (initally) and make Pharaoh even more obstinate, adding still more sins to his already considerable culpability. Eventually, he would not even want to listen to what Moses and Aaron had been instructed to tell him. This is in fact what happened in 10,28 when Pharaoh bans Moses and Aaron from appearing again in His presence. G'd announces to Moses already at this point that when that stage will be reached it would be the limit of obstinacy that Pharaoh is allowed. Immediately after that ban G'd brought the final plague of the dying of the Egyptian firstborns upon him, as a result of which he would not only release the Israelites but expel them.
3וְאָמַר בְּכִנּוּי אֵלָיו אֶת יָדִי, לוֹמַר כִּי מַכָּה זוֹ יַעֲשֶׂנָּה ה׳ בְּיָדוֹ מַמָּשׁ כִּבְיָכוֹל, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכילתא בא): אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ וְלֹא שָׂרָף וְלֹא שָׁלִיחַ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וְכוּ׳, וּבְאֶמְצָעוּת מַכָּה זוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד אוֹצִיא אֶת צִבְאוֹתַי. וְרָמַז גַּם כֵּן עַל מַה שֶׁעָשָׂה בֵּאלֹהֵיהֶם שְׁפָטִים גְּדוֹלִים בְּמַכַּת בְּכוֹרוֹת כַּיָּדוּעַ:
We find confirmation of this meaning of the word "My hand," when we read in Chronicles I 21,16 that David observed the angel of death with drawn sword in "his hand." In our instance, G'd refers to the fact that He personally would bring this plague upon Pharaoh by describing His activity as ידי, "My hand." This is why the Mechilta on Exodus 11,4 states that He Himself would be active as distinct from any of His agents. G'd also alluded to the destruction He would bring upon the various Egyptian deities at that time.
4וּבָזֶה נָחָה דַּעְתִּי בְּמַאֲמַר מֹשֶׁה שָׁם, כְּשֶׁאָמַר לוֹ פַּרְעֹה ״אַל תּוֹסֶף״ וְגוֹ׳, הֱשִׁיבוֹ ״כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אוֹסִיף״ וְגוֹ׳. וְקָשֶׁה עַל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עַל מִי סָמַךְ לוֹמַר ״לֹא אוֹסִיף״ וְגוֹ׳, וְאִם יֹאמַר לוֹ אֱלֹהֵינוּ ״לֵךְ אֶל פַּרְעֹה״ פַּעַם אַחֶרֶת, מַה יַעֲנֶה? וּלְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ טַעְמוֹ לִשְׁבָח, כִּי ה׳ אָמַר אֵלָיו כִּי כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְמַדְרֵגַת מֵיאוּן שְׁמִיעַת דִּבְרֵיהֶם, זֶה הוּא סוֹף גְּזֵרָתוֹ לִנְטוֹת ה׳ יָדוֹ וְגוֹ׳ וּלְהוֹצִיא. לָזֶה כְּשֶׁאָמַר לוֹ ״אַל תּוֹסֶף״ וְגוֹ׳, הֲרֵי שָׁלַל הַשְּׁמִיעָה שֶׁלֹּא יִשְׁמַע עוֹד מֵהֶם דָּבָר קָטָן וְגָדוֹל, וַאֲפִלּוּ רְאוֹת פְּנֵיהֶם אָסַר עַל עַצְמוֹ. לָזֶה תֵּכֶף אָמַר אֵלָיו ״כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אוֹסִיף״ וְגוֹ׳, אֶלָּא עוֹד תִּשְׁמַעְנָה אָזְנֶךָ דָּבָר עַתָּה וְגוֹ׳. וְדָבָר זֶה שֶׁל מַכַּת בְּכוֹרוֹת כְּבָר הוֹדִיעוֹ ה׳, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָרָשַׁת שְׁמוֹת בְּפָסוּק (שמות ד:כב) ״כֹּה אָמַר ה׳ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל״, דָּרְשׁוֹ מִשָּׁם.
When we keep all this in mind we can understand Moses' comment that "I will not continue to see your face," which appears as somewhat high-handed at first. Whence did Moses know that G'd would not send him to speak to Pharaoh again in spite of Pharaoh's threat? The answer is that Moses had been told already in our verse exactly how things would develop. Instead of questioning Moses' statement we should congratulate him on recognising that Pharaoh had reached the end of his rope when he forbade Moses and Aaron to appear before him and threatened to have them executed in the event they would come to him again. Up until then Pharaoh had only refused to listen to G'd's instructions. The moment he even refused to grant an interview to G'd's messengers he had forfeited all further consideration. Actually, this was already the second allusion to the eventual slaying of the firstborn, the first time being when G'd referred to "My firstborn, Israel," as I have demonstrated in my commentary on 4,22.
5וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתַי אֶת עַמִּי וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת מִי הֵם הַצְּבָאוֹת, וְאִם הֵם יִשְׂרָאֵל הָיָה לוֹ לוֹמַר ״אֶת צִבְאוֹת עַמִּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְאוּלַי כִּי יְכַוֵּן ה׳ לִרְשׁוֹם בַּתּוֹרָה הַפְלָגַת מַעֲלָתֵנוּ אֶצְלוֹ, כִּי אֵין לוֹ צְבָאוֹת מְיֻחָדִים לוֹ כְּיִשְׂרָאֵל, וְלָזֶה אִם הָיָה אוֹמֵר ״אֶת צִבְאוֹת עַמִּי״ וְגוֹ׳ הָיָה מָקוֹם לוֹמַר כִּי ה׳ יֵשׁ לוֹ הַרְבֵּה צִבְאֵי צְבָאוֹת וְזֶה אֶחָד מֵהֶם. לָזֶה אָמַר אֶת צִבְאוֹתַי סְתָם, לוֹמַר הָרְשׁוּמִים, וְאֵין צֹרֶךְ לוֹמַר צָבָא פְּלוֹנִי, כִּי בְּאָמְרְךָ צִבְאוֹת ה׳ אֶחָד הוּא הַמְיֻחָד, וְאַחַר כָּךְ אָמַר מִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא – אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְיִתְבָּאֵר הַכָּתוּב עַל דֶּרֶךְ כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל, צִבְאוֹתַי, אֶלָּא הַפְּרָט שֶׁהֵם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֵעַתָּה לֹא יִקָּרֵא בְּכִנּוּי צִבְאוֹת ה׳ אֶלָּא יִשְׂרָאֵל הַמְרוֹמָמִים וְהַמְעֻלִּים.
והוצאתי את צבאותי את עמי, "I will take out My hosts, My people, etc." Who exactly are the ones G'd describes as צבאותי, "My hosts?" If the reference is to the Israelites, the Torah should have written: את צבאות עמי, "the hosts who are My people." Perhaps G'd wanted to illustrate the superior stature of the Israelites, i.e. that of all of G'd's hosts none could compare to His people Israel. Had the Torah used the words: את צבאות עמי, the impression would have been created that G'd has many hosts, the Israelites being merely one of many. By saying צבאותי, further identification became unnecessary as only one people qualified for such a description. Subsequently the Torah does identify G'd's people by mentioning Israel by name. The whole verse can be understood according to the classic principle of כלל ופרט. Whenever that rule is applied the פרט, i.e. the details are automatically closely related to what is stated in the כלל, the subject in the general statement, i.e. only the Israelites could have been meant in the description צבאותי. The Torah therefore wanted the world to know that as of that moment whenever mention is made of G'd's hosts only the Israelites are meant.
ז׳:ה׳ וְיָדְע֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֔ה בִּנְטֹתִ֥י אֶת־יָדִ֖י עַל־מִצְרָ֑יִם וְהוֹצֵאתִ֥י אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִתּוֹכָֽם׃
7:5 And the Egyptians shall know that I am the LORD, when I stretch out My hand over Egypt and bring out the Israelites from their midst.”
7:5 And the Egyptians shall know that I am the LORD, when I stretch forth My hand upon Egypt, and bring out the children of Israel from among them.’
ז׳:ה׳ וְיִדְּעוּן מִצְרַיִם אֲרֵי אֲנָא יְיָ כַּד אָרֵים יָת מָחַת גְּבֻרְתִּי עַל מִצְרָיִם וְאַפֵּיק יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּינֵיהוֹן:
ז׳:ו׳ וַיַּ֥עַשׂ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֹתָ֖ם כֵּ֥ן עָשֽׂוּ׃
7:6 This Moses and Aaron did; as the LORD commanded them, so they did.
7:6 And Moses and Aaron did so; as the LORD commanded them, so did they.
ז׳:ו׳ וַעֲבַד משֶׁה וְאַהֲרֹן כְּמָא דִפַקִּיד יְיָ יָתְהוֹן כֵּן עֲבָדוּ:
ז׳:ו׳ אור החיים
1וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְגוֹ׳ כֵּן עָשׂוּ. צָרִיךְ לְדַקְדֵּק לָמָּה כָּפַל לוֹמַר כַּאֲשֶׁר צִוָּה וְגוֹ׳ כֵּן עָשׂוּ, וְלֹא הִסְפִּיק הַכָּתוּב בְּאַחַת מֵהֵנָּה. וְנִרְאֶה שֶׁיְּכַוֵּן לוֹמַר שֶׁעָשׂוּ הַשְּׁלִיחוּת כַּאֲשֶׁר אָמַר לָהֶם ה׳ בִּשְׁתֵּי הַדְרָגוֹת: הָאַחַת, שֶׁכָּל מַה שֶׁהִשִּׂיגוּ הֵבִין בְּדִבְרֵי ה׳ כֵּן עָשׂוּ, וְהַשְּׁנִיָּה, שֶׁנִּתְכַּוְּנוּ אֶל אֲמִתּוּת הַדְּבָרִים בִּשְׁלֵמוּת. וְזֶה הוּא שִׁעוּר הַכָּתוּב ״וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְגוֹ׳ כַּאֲשֶׁר צִוָּה״ וְגוֹ׳ וְלֹא שִׁנּוּ דָּבָר, וְחוֹזֵר הַכָּתוּב וּמֵעִיד וְאוֹמֵר כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אוֹתָם פֵּרוּשׁ, מַה שֶׁנִּתְכַּוֵּן ה׳ בְּמִצְוָתוֹ לָהֶם כֵּן עָשׂוּ, וְהָבֵן.
ויעש משה ואהרון…כן עשו, Moses and Aaron did (as G'd had commanded)..so they did. Why does this verse mention twice that Moses and Aaron did what G'd had commanded them to do? The Torah may be telling us that Moses and Aaron carried out their mission on two levels. 1) The carried out all those instructions of G'd that made sense to them. 2) They tried to understand G'd's purpose in every detail of the instructions they received. By not deviating in a single detail from the instructions they had received, Moses and Aaron proved that their only concern was to carry out G'd's intention to the letter.
2עוֹד יִרְצֶה לוֹמַר, כִּי כָל מַעֲשֵׂה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לֹא הָיְתָה לְסִבַּת אֶמְצָעוּת שׁוּם דָּבָר, אֶלָּא כַּאֲשֶׁר צִוָּה אוֹתָם ה׳, וְהוּא עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (דברים ו:כה) ״וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָנוּ וְגוֹ׳ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ״, וְאָמְרוֹ כֵּן עָשׂוּ הוּא עַל גּוּף הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא הָיָה בְּשׁוּם שִׁנּוּי.
The Torah may also testify here that Moses and Aaron had no ulterior motives in carrying out any details of G'd's instructions. We find a parallel to this in Deut. 6,25 where the Torah states that carrying out G'd's laws will be considered צדקה, righteousness for us, if we perform them כאשר צונו, "as He has commanded us." It is not enough to merely carry out G'd's instructions, but in order to qualify for praise one must carry them out precisely as He commanded us. In our verse the Torah testifies that this is what Moses and Aaron did.
3עוֹד יִרְצֶה, שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר הָיוּ מַזְכִּירִין שֵׁם שָׁמַיִם, וְהוּא אָמְרוֹ עָשׂוּ, וּבִשְׁעַת מַעֲשֶׂה אָמְרוּ ״כַּאֲשֶׁר״ וְגוֹ׳. עוֹד יִרְצֶה לוֹמַר, שֶׁלֹּא הָיוּ מִתְעַכְּבִים בַּדָּבָר, אֶלָּא תֵּכֶף וּמִיָּד בְּכַלּוֹתוֹ לְצַוּוֹת אוֹתָם ה׳ הָיוּ נֶחְפָּזִים לַעֲשׂוֹת דְּבַר ה׳.
Another point that our verse wanted to mention is that both Moses and Aaron did not miss any opportunity to mention G'd every time they did anything. The Torah underlines the word עשו to show that Moses and Aaron carried out G'd's instructions immediately after they had received them.
ז׳:ז׳ וּמֹשֶׁה֙ בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַֽהֲרֹ֔ן בֶּן־שָׁלֹ֥שׁ וּשְׁמֹנִ֖ים שָׁנָ֑ה בְּדַבְּרָ֖ם אֶל־פַּרְעֹֽה׃ (פ)
7:7 Moses was eighty years old and Aaron eighty-three, when they made their demand on Pharaoh.
7:7 And Moses was fourscore years old, and Aaron fourscore and three years old, when they spoke unto Pharaoh.
ז׳:ז׳ וּמשֶׁה בַּר תְּמָנָן שְׁנִין וְאַהֲרֹן בַּר תְּמָנָן וּתְלָת שְׁנִין בְּמַלָּלוּתְהוֹן עִם פַּרְעֹה:
ז׳:ז׳ אור החיים
1בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה. אוּלַי כִּי בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁדִּבְּרוּ הָיוּ כֵן וְגוֹ׳ וְלֹא אַחַר כֵּן, וְשִׁיעוּר תֵּיבַת בְּדַבְּרָם בְּהַתְחָלַת דַּבְּרָם.
בדברם אל פרעה, when they spoke to Pharaoh. The word בדברם refers to the first day Moses and Aaron spoke to Pharaoh. They were certainly somewhat older as time went on.

התחבר כדי לעקוב אחר הקריאה