Lech Lecha · Aliyah 5

י"ד:כ"א וַיֹּ֥אמֶר מֶֽלֶךְ־סְדֹ֖ם אֶל־אַבְרָ֑ם תֶּן־לִ֣י הַנֶּ֔פֶשׁ וְהָרְכֻ֖שׁ קַֽח־לָֽךְ׃

14:21 Then the king of Sodom said to Abram, “Give me the persons, and take the possessions for yourself.”

14:21 And the king of Sodom said unto Abram: ‘Give me the persons, and take the goods to thyself.’

י"ד:כ"א וַאֲמַר מַלְכָּא דִסְדוֹם לְאַבְרָם הַב לִי נַפְשָׁתָא וְקִנְיָנָא דְּבַר (נ"א סַב) לָךְ:

תן לי הנפש. מִן הַשְּׁבִי שֶׁלִּי שֶׁהִצַּלְתָּ, הַחֲזֵר לִי הַגּוּפִים לְבַדָּם:

י"ד:כ"א אור החיים

1תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכוּשׁ וְגוֹ׳. צָרִיךְ לָדַעַת לְאֵיזֶה עִנְיָן הוּא אוֹמֵר לוֹ וְהָרְכוּשׁ קַח לָךְ, הֲלֹא לָקוּחַ הוּא אֶצְלוֹ, וְלֹא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא שׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּתֵּן לוֹ בְּתוֹרַת מַתָּנָה, כִּי מֵאָמְרוֹ ״קַח לָךְ״ מַגִּיד כִּי צָרִיךְ הוּא לְהַסְכִּים שֶׁיִּקָּחֶנּוּ, וְזֶה מְנַגֵּד לְאָמְרוֹ ״תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ״?

תן לי הנפש והרכוש קח לך. "Give me the persons and take the loot for yourself." We need to understand what was the point of the king of Sodom's offer for Abraham to "take" the loot, seeing that Abraham had possession of it. He himself had captured it, including all the people who had been kept prisoner. How could the king say on the one hand: "give me the persons," and "take yourself the loot," when Abraham possessed both at the time? What did the king offer? Was he not in fact merely asking for something instead of offering something? Why did he make it seem like a trade off?

2אָכֵן יִתְבָּאֵר הָעִנְיָן עַל דֶּרֶךְ מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּפֶרֶק הַגּוֹזֵל וּמַאֲכִיל (ב״ק קטז), וְזֶה לְשׁוֹנָם: תָּנוּ רַבָּנָן, שַׁיָּרָא שֶׁהָיְתָה מְהַלֶּכֶת וְעָמַד עָלֶיהָ גַּיִס וּטְרָפָהּ, וְעָמַד אֶחָד וְהִצִּיל – הִצִּיל לָאֶמְצַע, וְאִם אָמַר ״אֲנִי מַצִּיל לְעַצְמִי״ – הִצִּיל לְעַצְמוֹ. וּמְפָרֵשׁ רַב אָשֵׁי כְּשֶׁיְּכוֹלִין לְהַצִּיל בְּנֵי הַשַּׁיָּרָא עַל יְדֵי הַדְּחָק, לָזֶה אִם הִצִּיל סְתָם – לָאֶמְצַע, פֵּרוּשׁ: כָּל אֶחָד יַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ וְיִטְּלֶנּוּ, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ״י. וְאִם אָמַר ״לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל״ וְשָׁמְעוּ בְּנֵי הַשַּׁיָּרָא וְשָׁתְקוּ, גִּלּוּ דַּעְתָּם דְּאִיַּאוּשׁ וְלֹא מָסְרוּ עַצְמָן, וּלְעַצְמוֹ הִצִּיל, עַד כָּאן. וְסָבַר מֶלֶךְ סְדוֹם שֶׁהוּא לֹא נִתְיָאֵשׁ וְעוֹדֶנּוּ עוֹמֵד לְהַצִּיל וְיִשְׂכֹּר גְּיָסוֹת עָלָיו, וּכְשֶׁהָלַךְ אַבְרָהָם לְהַצִּיל, הֲגַם שֶׁיֹּאמַר שֶׁגִּלָּה דַעְתּוֹ שֶׁלְּעַצְמוֹ מַצִּיל – אֵינוֹ מוֹעִיל, וְצָרִיךְ שֶׁיִּשְׁמַע מֶלֶךְ סְדוֹם דְּבָרָיו וְיַסְכִּים, וְזוּלַת זֶה לָאֶמְצַע הִצִּיל וְלֹא יִטּוֹל אֶלָּא מַה שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, שֶׁהוּא לוֹט וּרְכוּשׁוֹ. וְתִמְצָא שֶׁמֶּלֶךְ סְדוֹם הָיָה מַחְזִיק עַצְמוֹ בְּמַדְרֵגָה גְּדוֹלָה, שֶׁכֵּן אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ וְזֶה לְשׁוֹנָם (בראשית רבה פמ״ג): ״וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדוֹם״ וְגוֹ׳, הִתְחִיל מְכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ, אַתָּה יָרַדְתָּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְנִצַּלְתָּ וַאֲנִי יָרַדְתִּי לַחֵמָר וְנִצַּלְתִּי, עַד כָּאן. הֲרֵי שֶׁהֶחְזִיק עַצְמוֹ בְּבַעַל הַיְּכֹלֶת.

Perhaps we can best understand all this in light of what the Talmud teaches in Baba Kama 116. A caravan of travellers is attacked by robbers. One of the travellers succeeds in saving the belongings of all the travellers; he is considered as having done so on behalf of all the travellers; each one picks up his original belongings. If the person who undertook the risk of saving all these belongings had declared that he risked his life only in order that the spoils should be his in the event that he would succeed, then he may keep all the chattels he has saved. Rav Ashi elaborates that this is so when the other travellers could have saved their chattels had they only tried hard enough. Rashi explains there that if none of the other travellers offered any comment when the one who set out to recover the goods announced that he would do so but on his own account, they are all considered as having renounced their hope of recovering their belongings. As a result they cannot reclaim their belongings. The king of Sodom did not consider himself as having abandoned hope of escaping his situation. He argued that had it not been for Abraham's intervention, he could have recovered his belongings himself.

3וּבָזֶה יִתְבָּאֵר הַכָּתוּב תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ: אֲנִי כְּפִי סְבָרָתִי לָאֶמְצַע הִצַּלְתָּ, כִּי לֹא נִתְיָאַשְׁתִּי וְלֹא הוֹדַעְתַּנִי שֶׁאַתָּה מַצִּיל לְעַצְמְךָ וְשָׁתַקְתִּי, אֶלָּא לְפִי סְבָרָתְךָ שֶׁאַתָּה נוֹתֵן מַעֲשֵׂר נִרְאֶה שֶׁאַתָּה סוֹבֵר שֶׁאֵין מְצִיאוּת לִי לְהַצִּיל אֲפִלּוּ עַל יְדֵי הַדְּחָק, וּבָזֶה אֵינְךָ צָרִיךְ לְגַלּוֹת דַּעְתְּךָ. לָזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא נִכָּנֵס בְּמַחְלֹקֶת נַסְכִּימָה יַחַד לְפַשֵּׁר: אַתָּה תְּבַטֵּל זְכוּתְךָ וְתַחְלִיט לִי הַנֶּפֶשׁ, וַאֲנִי אֲבַטֵּל זְכוּתִי וְאַחְלִיט לְךָ הָרְכוּשׁ קָחֶנּוּ לָךְ, וְהָבֵן. וְהוּא הַפָּחוּת טוֹעֶה הָיָה, כִּי מְשֻׁלָּל הוּא מֵהַצָּלָה, וְלֹא חָלַק רַב אָשֵׁי אֶלָּא בְּגַיִס שֶׁטָּרַף וְהָלַךְ לוֹ, אֲבָל בַּמְּצִיאוּת שֶׁלְּפָנֵינוּ כְּבָר הֶעֱרִיכוּ מִלְחָמָה וְאָבְדוּ וְאֵין לְךָ ״אֵינָן יְכוֹלִין לְהַצִּיל״ בָּזֶה, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ בְּמִעוּטָן וְנִתְיָאֲשׁוּ וַדַּאי, וּבְטַעֲנַת שֶׁקֶר הוּא בָּא בְּכִשְׁכּוּשׁ זְנָבוֹ. וְתִמְצָא שֶׁלֹּא הִצְרִיךְ רַב אָשֵׁי שֶׁיֹּאמַר בְּפֵרוּשׁ ״לְעַצְמִי אֲנִי מַצִּיל״ אֶלָּא דַּוְקָא בְּיָכוֹל לְהַצִּיל עַל יְדֵי הַדְּחָק, אֲבָל אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַצִּיל אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר ״לְעַצְמִי״ וְכוּ׳, וְכֵן הוּא מְבֹאָר שָׁם. וְאִם כֵּן הֲגַם שֶׁיֹּאמַר אַחַר כָּךְ ״יָכוֹל הָיִיתִי לְהַצִּיל״ אֵין טַעֲנָתוֹ טַעֲנָה, וְכֵן פָּסְקוּ רַמְבַּ״ם (הלכות גזלה ואבדה פרק י״ב) וְהָרֹא״שׁ.

As a result, the fact that Abraham had not intervened with the intention of sharing the spoils with the prisoners had no legal basis. After all, the king of Sodom had not overheard Abraham's declaration that he acted on his own behalf. How could he therefore be accused of having remained silent at the crucial moment? This is why he claimed that the spoils should be shared between Abraham and himself. Evidently, the king thought very highly of himself and his abilities. This is why the Torah describes him as: ויצא מלך סדום, "the king of Sodom came forth," he gave himself airs. According to the Midrash he compared his own experience when he fell into the clay pits (14,10) and was saved, with Abraham's having been saved from the furnace of Nimrod. The fact was, of course, that the situation of the king of Sodom who had already fought and lost, was entirely diferent from the situation described in the Talmud by Rav Ashi. When Rav Ashi said that the person rescuing the caravan's property has to declare beforehand that he does so on the understanding that if successful the property will be his, this is only in a situation where the other travellers are able to assist. Since the king of Sodom had certainly not been in a position to assist Abraham, his claim was totally spurious. Rambam and Rosh both rule like this.

4וְתִמְצָא שֶׁרָמְזוּ עִנְיָן [זֶה] רַזַ״ל בְּמֶתֶק לְשׁוֹנָם בְּאָמְרָם ״מְכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ״, פֵּרוּשׁ: שֶׁאַחַר שֶׁרוֹאֶה עַצְמוֹ שֶׁנִּטַּל רֹאשׁוֹ, עֲדַיִן הוּא מְכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ, כִּי בִּהְיוֹתוֹ בְּכָל תּוֹקֶף מַלְכוּתוֹ וְאַרְבָּעָה מְלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ לֹא עָמְדוּ בִּפְנֵי הָאַרְבָּעָה מְלָכִים, וּמִכָּל שֶׁכֵּן אַחַר הוֹרָדַת עֶדְיוֹ הֲיָכוֹל יוּכַל לְהַצִּיל. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאַבְרָהָם הִצִּיל לְעַצְמוֹ וְקָנָה הַכֹּל, וְלָזֶה נָתַן מַעֲשֵׂר מִכֹּל, שֶׁהֲגַם שֶׁיְּוַתֵּר לְמֶלֶךְ סְדוֹם, אָדָם רַשַּׁאי בְּשֶׁלּוֹ, לֹא בְּמַעֲשֵׂר שֶׁהוּא שֶׁל גָּבוֹהַּ.

When Abraham gave the balance of the loot to the king of Sodom after first having tithed it, this was a generous gesture; it did not imply that Abraham accepted any part of the king's argument.

י"ד:כ"ב וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִימֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־יְהוָה֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ׃

14:22 But Abram said to the king of Sodom, “I sweardLit. “lift up my hand.” to the LORD, God Most High, Creator of heaven and earth:

14:22 And Abram said to the king of Sodom: ‘I have lifted up my hand unto the LORD, God Most High, Maker of heaven and earth,

י"ד:כ"ב וַאֲמַר אַבְרָם לְמַלְכָּא דִסְדוֹם אֲרֵימִית יְדַי בִּצְלוֹ קֳדָם יְיָ קֳדָם אֵל עִלָּאָה דִּקִנְיָנֵיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא:

הרימתי ידי. לְשׁוֹן שְׁבוּעָה, מֵרִים אֲנִי אֶת יָדִי לְאֵל עֶלְיוֹן, וְכֵן בִּי נִשְׁבַּעְתִּי (בר' כ"ב), נִשְׁבַּע אֲנִי, וְכֵן נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי (שם כ"ג), נוֹתֵן אֲנִי לְךָ כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קָחֵהוּ מִמֶּנִּי:

י"ד:כ"ב אור החיים

1וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ וְגוֹ׳. טַעַם הֲרָמַת יָדוֹ הִיא כְּדֵי שֶׁיִּתְאַמֵּת אֵצֶל מֶלֶךְ סְדוֹם שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ עוֹד לַחְזוֹר בּוֹ בַּדָּבָר הַזֶּה, לֹא כֻּלּוֹ וְלֹא מִקְצָתוֹ.

ויאמר אברם אל מלך סדום. Abram said to the king of Sodom. The only reason Abraham raised his hand during his declaration was to make it plain to the king of Sodom that he would not bargain further about any of this.

2וְאָמְרוֹ אִם מִחוּט וְגוֹ׳ וְאִם אֶקַּח, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לוֹמַר אֶלָּא ״אִם אֶקַּח מִחוּט״ וְגוֹ׳, נִתְכַּוֵּן לוֹמַר עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: הֲרִימוֹתִי וְגוֹ׳ אִם מִחוּט וְגוֹ׳ – פֵּרוּשׁ: הֲרֵי הוּא עָלַי כִּתְרוּמָה אִם לָקַחְתִּי מִחוּט וְעַד וְגוֹ׳ מֵהָרְכוּשׁ הָאָמוּר בָּעִנְיָן, וְעוֹד הוֹסִיף שֶׁלֹּא יִקַּח לֶעָתִיד מִכָּל וְכוּ׳, וְהוּא אָמְרוֹ ״וְאִם אֶקַּח״ וְגוֹ׳:

The reason the Torah writes the word אם twice, when it would have sufficed to write simply אם אקח מחוט ועד שרוך נעל is, that Abraham referred both to what was in the past and to anything that might occur in the future. Although he was entitled to a תרומה, some gift, in his capacity of being a priest, he waived his rights in this respect unconditionally

3עוֹד יְכַוֵּן לוֹמַר עַל זֶה הַדֶּרֶךְ: הֲרִימוֹתִי יָדִי – פֵּרוּשׁ: נָתַתִּי תְּרוּמָה שֶׁאֲנִי חַיָּב מֵהַכֹּל, ״אִם מִחוּט וְעַד״ וְגוֹ׳, מַה שֶׁאֲנִי חַיָּב כְּפִי הַדִּין. וְשֶׁלֹּא תֹּאמַר שֶׁאֲנִי לָהוּט אַחַר הַמָּמוֹן וְתוֹבֵעַ מַה שֶׁאֵינוֹ שֶׁלִּי – ״וְאִם אֶקַּח מִכָּל״ וְגוֹ׳, אֲבָל לֹא מִפְּנֵי הַוַּתְרָנוּת אֶהְיֶה גּוֹזֵל לַגָּבוֹהַּ מַה שֶׁאֲנִי חַיָּב לָתֵת לוֹ, שֶׁהוּא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר.

He also wanted to make it plain that the tithe he had removed from the loot was not a percentage he had taken for himself. Although he was in a position to waive his own claims, he had no right to waive what belonged to G'd or to His representative. This is why he had removed the tithe from the loot before waiving his own claim to the remainder.

י"ד:כ"ג אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ וְלֹ֣א תֹאמַ֔ר אֲנִ֖י הֶעֱשַׁ֥רְתִּי אֶת־אַבְרָֽם׃

14:23 I will not take so much as a thread or a sandal strap of what is yours; you shall not say, ‘It is I who made Abram rich.’

14:23 that I will not take a thread nor a shoe-latchet nor aught that is thine, lest thou shouldest say: I have made Abram rich;

י"ד:כ"ג אִם מִחוּטָא וְעַד עַרְקַת מְסָנָא וְאִם אֶסַּב מִכָּל דִּי לָךְ וְלָא תֵימַר אֲנָא אַעְתָּרִית יָת אַבְרָם:

אם מחוט ועד שרוך נעל. אַעֲכֵּב לְעַצְמִי מִן הַשְּׁבִי:

ואם אקח מכל אשר לך. וְאִם תֹּאמַר לָתֵת לִי שָׂכָר מִבֵּית גְּנָזֶיךָ, לֹא אֶקַּח:

ולא תאמר וגו'. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִבְטִיחַנִי לְעַשְּׁרֵנִי, שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲבָרֶכְךָ וְגוֹ':

י"ד:כ"ג אור החיים

1וְלֹא תֹאמַר אֲנִי וְגוֹ׳. וְקָשֶׁה אֵיךְ יֻצְדַּק לוֹמַר שֶׁהוּא הֶעֱשִׁיר וְכוּ׳, וַהֲלֹא הָאָדוֹן ה׳ צְבָאוֹת הוּא מִגֵּן צָרָיו?

ולא תאמר אני העשרתי את אברם, "so that you will not be able to claim credit for enriching me." Why would it have occurred to anyone to give credit to the king of Sodom for enriching Abraham? Was it not obvious that the Lord Himself had protected Abraham all the way?

2אָכֵן לְפִי מַה שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בְּדִבְרֵי מֶלֶךְ סְדוֹם, כִּי חוֹשֵׁב שֶׁהַנְּכָסִים אֵלָיו נוֹגְעִים, אֶלָּא שֶׁמִּתְרַצֶּה לָתֵת לוֹ הָרְכוּשׁ כְּאָמְרוֹ ״וְהָרְכוּשׁ קַח לָךְ״, לָזֶה אָמַר שֶׁזֶּה עוֹשֶׂה לְצַד דַּעְתּוֹ, שֶׁהוּא חוֹשֵׁב שֶׁהַנְּכָסִים שֶׁלּוֹ, שֶׁלֹּא יְמַלֵּא פִיו לוֹמַר ״אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם הֲרִימוֹתִי וְגוֹ׳ אִם״ וְגוֹ׳. וּבָזֶה, לֹא תֹאמַר אַתָּה וְגוֹ׳, וּלְעוֹלָם כְּפִי הַדִּין נְכָסַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים, וְלָזֶה נָתַתִּי מַעֲשֵׂר מִכֹּל, וּכְמוֹ שֶׁהוֹכַחְנוּ בְּפֵרוּשׁ (בראשית יד:כא) ״תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ״ וְגוֹ׳. וּבָזֶה יְדֻיַּק אָמְרוֹ וְלֹא תֹאמַר שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר ״וְלֹא אֶתְעַשֵּׁר מִשֶּׁלְּךָ״ וְהָבֵן.

Abraham wanted it clearly understood that the whole loot was legally his, the king had in no way given up one iota of something that was legally his, even if Abraham had consented to share the loot. Abraham chose his words carefully when he said: "you shall not say 'I have made Abraham rich.'" If there had been even a semblance of truth to what the king of Sodom had suggested, Abraham would have had to say: "I do not want to become enriched by you." The very most the king would have been able to do was to claim that he had given up something of his own; such a claim would not have been legal anyways.

י"ד:כ"ד בִּלְעָדַ֗י רַ֚ק אֲשֶׁ֣ר אָֽכְל֣וּ הַנְּעָרִ֔ים וְחֵ֙לֶק֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָלְכ֖וּ אִתִּ֑י עָנֵר֙ אֶשְׁכֹּ֣ל וּמַמְרֵ֔א הֵ֖ם יִקְח֥וּ חֶלְקָֽם׃ (ס)

14:24 For me, nothing but what my servants have used up; as for the share of the men who went with me—Aner, Eshkol, and Mamre—let them take their share.”

14:24 save only that which the young men have eaten, and the portion of the men which went with me, Aner, Eshcol, and Mamre, let them take their portion.’

י"ד:כ"ד לְחוֹד (נ"א בַּר) מִדִּאֲכָלוּ עוּלֵמַיָּא וְחוּלַק גֻּבְרַיָּא דִּי אֲזָלוּ עִמִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא אִנּוּן יְקַבְּלוּן חֲלָקְהוֹן:

הנערים. עֲבָדַי אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי וְעוֹד עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא וְגוֹ'; אַף עַל פִּי שֶׁעֲבָדַי נִכְנְסוּ לַמִּלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם, וְעָנֵר וַחֲבֵרָיו יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים לִשְׁמֹר, אֲפִלּוּ הָכִי הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם. וּמִמֶּנּוּ לָמַד דָּוִד, שֶׁאָמַר כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ (שמואל א ל'), וּלְכָךְ נֶאֱמַר וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט (שם), וְלֹא נֶאֱמַר וָהָלְאָה, לְפִי שֶׁכְּבָר נִתַּן הַחֹק בִּימֵי אַבְרָם:

י"ד:כ"ד אור החיים

1הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ: לֹא שֶׁיִּהְיֶה הָרְשׁוּת בְּיָדְךָ וְתִכָּנֵס עִמָּהֶם בְּשִׁעוּרִין, אֶלָּא הָרְשׁוּת בְּיָדָם לָקַחַת אֲשֶׁר יִשְׁפְּטוּ הֵם, כִּי הוּא הַנּוֹגֵעַ לָהֶם. גַּם בָּזֶה הֶרְאָה לוֹ כְּפִי הָאֱמֶת אֵלָיו נוֹגְעִים הַנְּכָסִים, אֶלָּא שֶׁחָשׁ לָאֲמִירָה, הֲגַם שֶׁהִיא כּוֹזֶבֶת אַף עַל פִּי כֵן מְמַעֵט בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל אַבְרָם בַּאֲמִירָתוֹ.

הם יקחו חלקם. "They shall take their share." Again Abraham wanted to make it clear that the share of his allies did not depend on the generosity of the king. They would take their share by right. Abraham did not want that the king of Sodom should make even a spurious statement as it would diminish Abraham's reputation even if untrue.

ט"ו:א׳ אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הָיָ֤ה דְבַר־יְהוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם בַּֽמַּחֲזֶ֖ה לֵאמֹ֑ר אַל־תִּירָ֣א אַבְרָ֗ם אָנֹכִי֙ מָגֵ֣ן לָ֔ךְ שְׂכָרְךָ֖ הַרְבֵּ֥ה מְאֹֽד׃

15:1 Some time later, the word of the LORD came to Abram in a vision. He said, “Fear not, Abram, I am a shield to you; Your reward shall be very great.”

15:1 After these things the word of the LORD came unto Abram in a vision, saying: ‘Fear not, Abram, I am thy shield, thy reward shall be exceeding great.’

ט"ו:א׳ בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין הֲוָה פִּתְגָּמָא דַיְיָ עִם אַבְרָם בִּנְבוּאָה לְמֵימָר לָא תִדְחַל אַבְרָם מֵימְרִי תְּקוֹף לָךְ אַגְרָךְ סַגִּי לַחֲדָא:

אחר הדברים האלה. כָּל מָקוֹם שֶׁנֶאֱמַר אַחַר – סָמוּךְ, אַחֲרֵי – מֻפְלָג (בראשית רבה). אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ נֵס זֶה, שֶׁהָרַג אֶת הַמְּלָכִים וְהָיָה דוֹאֵג וְאוֹמֵר, שֶׁמָּא קִבַּלְתִּי שָׂכָר עַל כָּל צִדְקוֹתַי, לְכָךְ אָמַר לוֹ הַמָּקוֹם אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, מִן הָעֹנֶשׁ, שֶׁלֹּא תֵּעָנֵשׁ עַל כָּל אוֹתָן נְפָשׁוֹת שֶׁהָרַגְתָּ; וּמַה שֶּׁאַתָּה דוֹאֵג עַל קִבּוּל שְׂכָרְךָ, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד (בראשית רבה):

ט"ו:ב׳ וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֗ם אֲדֹנָ֤י יֱהוִה֙ מַה־תִּתֶּן־לִ֔י וְאָנֹכִ֖י הוֹלֵ֣ךְ עֲרִירִ֑י וּבֶן־מֶ֣שֶׁק בֵּיתִ֔י ה֖וּא דַּמֶּ֥שֶׂק אֱלִיעֶֽזֶר׃

15:2 But Abram said, “O Lord GOD, what can You give me, seeing that I shall die childless, aMeaning of Heb. uncertain.and the one in charge of my household is Dammesek Eliezer!”-a

15:2 And Abram said: ‘O Lord GOD, what wilt Thou give me, seeing I go hence childless, and he that shall be possessor of my house is Eliezer of Damascus?’

ט"ו:ב׳ וַאֲמַר אַבְרָם יְיָ אֱלֹּהִים מַה תִּתֶּן לִי וַאֲנָא אָזֵיל בְּלָא וְלָד וּבַר פַּרְנָסָא הָדֵין דִּבְבֵיתִי הוּא דַּמַּשְׂקָאָה אֱלִיעֶזֶר:

הולך ערירי. מְנַחֵם בֶּן סָרוּק פֵּרְשׁוֹ לְשׁוֹן יוֹרֵשׁ, וְחָבֵר לוֹ עֵר וְעֹנֶה (מלאכי ב'), עֲרִירִי, בְלֹא יוֹרֵשׁ, כַּאֲשֶׁר תֹּאמַר וּבְכָל תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ (איוב ל"א), תְּעַקֵּר שָׁרָשֶׁיהָ, כָּךְ לְשׁוֹן עֲרִירִי חֲסַר בָּנִים, ובלע"ז דישאנפנטיש. וְלִי נִרְאֶה עֵר וְעֹנֶה מִגִּזְרַת וְלִבִּי עֵר (שיר השירים ה'), וַעֲרִירִי לְשׁוֹן חֻרְבָּן, וְכֵן עָרוּ עָרוּ (תה' קל"ז), וְכֵן עָרוֹת יְסוֹד (חבקוק ג'), וְכֵן עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר (ירמ' נ"א), וְכֵן כִּי אַרְזָה עֵרָה (צפניה ב'):

ובן משק ביתי. כְּתַרְגּוּמוֹ, שֶׁכָּל בֵּיתִי נִזּוֹן עַל פִּיו, כְּמוֹ וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק (בר' מלכים א), אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁלִּי, וְאִלּוּ הָיָה לִי בֵן, הָיָה בְנִי מְמֻנֶּה עַל שֶׁלִּי:

דמשק. לְפִי הַתַּרְגּוּם מִדַּמֶּשֶׂק הָיָה, וּלְפִי מִ"אַ שֶׁרָדַף הַמְּלָכִים עַד דַּמֶּשֶׂק. וּבַתַּלְמוּד דָרְשׁוּ נוֹטָרִיקוֹן דּוֹלֶה וּמַשְׁקֶה מִתּוֹרַת רַבּוֹ לַאֲחֵרִים:

ט"ו:ג׳ וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָ֔ם הֵ֣ן לִ֔י לֹ֥א נָתַ֖תָּה זָ֑רַע וְהִנֵּ֥ה בֶן־בֵּיתִ֖י יוֹרֵ֥שׁ אֹתִֽי׃

15:3 Abram said further, “Since You have granted me no offspring, my steward will be my heir.”

15:3 And Abram said: ‘Behold, to me Thou hast given no seed, and, lo, one born in my house is to be mine heir.’

ט"ו:ג׳ וַאֲמַר אַבְרָם הָא לִי לָא יְהַבְתְּ וְלָד וְהָא בַר בֵּיתִי יָרִית יָתִי:

הן לי לא נתת זרע. וּמַה תּוֹעֶלֶת בְּכָל אֲשֶׁר תִּתֵּן לִי?

ט"ו:ג׳ אור החיים

1וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי וְגוֹ׳. קָשֶׁה: א׳ אֵיךְ יוּכַל לוֹמַר לֹא נָתַתָּ וְגוֹ׳, וַהֲלֹא כְּבָר הִבְטִיחוֹ וְאָמַר לוֹ (בראשית יג:טז) ״וְשַׂמְתִּי זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ״, וּמַה לּוֹ לְפַקְפֵּק חָס וְשָׁלוֹם בְּדִבְרֵי ה׳. ב׳ אָמְרוֹ ״הֵן לִי״, הָיָה לוֹ לוֹמַר ״הֵן לֹא נָתַתָּ לִי״. ג׳ צָרִיךְ לָדַעַת הַכַּוָּנָה בְּאָמְרוֹ וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ, אַחַר שֶׁאֵין לוֹ זֶרַע, מַה לִּי אִם יוֹרֵשׁ אוֹתוֹ בֶּן בֵּיתוֹ אוֹ אַחֵר?

ויאמר אברם…מה תתן לי? Abram said:…"what are You able to give me?" How could Abraham begin by saying: "You have not given me, etc.," when he had received G'd's promise that he would father children? Surely he did not doubt G'd's words? Why did Abraham say: הן לי לא נתתה, instead of: הן לא נתתה לי? [why did he stress the word לי?] What did Abraham have in mind when he said to G'd that בן ביתי יורש אותי, that "a member of my household will inherit me?" Seeing that he had no seed of his own, what difference did it make to him if a member of his household or someone else would inherit him?

2אָכֵן כַּוָּנַת הַכָּתוּב הִיא עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, שֶׁלֶּהֱיוֹת שֶׁבְּשׂוֹרַת הַזֶּרַע שֶׁאָמַר לוֹ ה׳ אָמַר כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וְדָבָר יָדוּעַ כִּי הַנִּמְשָׁלִים לַעֲפַר הָאָרֶץ הֵם בְּנֵי אָדָם הַבְּזוּיִים וְהַפְּחוּתִים שֶׁאֵין בָּהֶם נֶפֶשׁ קְדוֹשָׁה, עַל דֶּרֶךְ אָמְרוֹ (קהלת ג:כא) ״רוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ״, וְהֵם הַנִּקְרָאִים עַמֵּי הָאָרֶץ, וּבְנֵי אָדָם כָּאֵלּוּ לֹא יִתְמַלֵּא רְצוֹן הַצַּדִּיקִים בָּהֶם, לָזֶה אָמַר אַבְרָהָם הֵן לִי וְגוֹ׳, פֵּרוּשׁ דָּבָר הַשָּׁוֶה לִי לֹא נָתַתָּ זָרַע. וְלָזֶה הֱשִׁיבוֹ ה׳ וְאָמַר לוֹ סְפֹר הַכּוֹכָבִים כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ, וְהֵם הַצַּדִּיקִים הַמְּשׁוּלִים לַכּוֹכָבִים, דִּכְתִיב (דניאל יב:ג) ״וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים״, וּבָזֶה נָחָה דַּעְתּוֹ. וְאַל יִקְשֶׁה לְךָ לְפֵרוּשׁ זֶה מִמַּאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁדָּרְשׁוּ בַּפָּסוּק ״וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ״ שֶׁאָמַר ה׳ לְיַעֲקֹב, וְזֶה לְשׁוֹנָם (בראשית רבה פרשה סט), ״כַּעֲפַר״ וְגוֹ׳, מַה עָפָר אֵינוֹ מִתְבָּרֵךְ אֶלָּא בְּמַיִם כָּךְ בָּנֶיךָ וְכוּ׳, מַה עָפָר מְכַלֶּה כְּלֵי מַתָּכוֹת וְכוּ׳, עַד כָּאן, הֲרֵי דְּהַמְשָׁלַת הֶעָפָר לְשֶׁבַח. הִנֵּה לֹא דָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּדֶרֶךְ זֶה לַשֶּׁבַח שֶׁבֶּעָפָר אֶלָּא אַחַר שֶׁמָּצִינוּ שֶׁהִמְשִׁילָם ה׳ לַכּוֹכָבִים הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא הִמְשִׁילָם לֶעָפָר אַחֲרֵי כֵן אֶלָּא לְשֶׁבַח שֶׁבֶּעָפָר, לֹא לִבְחִינַת הַפְּחִיתוּת, וְלָזֶה תִּמְצָא שֶׁלֹּא דָּרְשׁוּ כֵן בְּפָסוּק רִאשׁוֹן הַנֶּאֱמָר לְאַבְרָהָם אֶלָּא בַּפָּסוּק הַנֶּאֱמָר לְיַעֲקֹב אַחַר שֶׁהֻבְטַח אַבְרָהָם כַּכּוֹכָבִים, וְלָזֶה דָּאַג אַבְרָהָם עַל הַמָּשָׁל רִאשׁוֹן כַּעֲפַר הָאָרֶץ. וּבָזֶה נִתְיַשְּׁבוּ שְׁנֵי הַדִּקְדּוּקִים, לָמָּה לֹא הֻבְטַח אַבְרָהָם בְּהַבְטָחָה רִאשׁוֹנָה, גַּם דִּקְדּוּק אָמְרוֹ הֵן לִי.

Abraham remembered that the promise of seed he had received was phrased thus: "your seed will be as the dust of the earth" (13,16). When people are compared to the dust of the earth such a comparison normally applies to poor and insignificant people, i.e. "as the dust"; it implies that such people do not possess a holy soul, that they are closer to animals than to angels. When Abraham stressed the לי aspect of his future descendants, he referred to the fact that G'd had not promised him children or grandchildren of any stature. This is why G'd told him "to count the stars." The stars were meant to be symbols. G'd wanted Abraham to know that his descendants would all be important in their own right. They would be righteous people who could overcome the stars, i.e. their fates would not be subject to zodiac constellations, to מזל. Bereshit Rabbah 69,5 explains the simile of the "dust of the earth" to mean that just as dust cannot prosper without water, so Jacob's (Abraham's) descendants would not prosper without Torah which is for the spirit what water if for the body. The Midrash there lists other qualities of dust which make it seem as something valuable and important. Examination of various Midrashim on the subject of עפר, dust, shows that we never find dust treated as something valuable until after Abraham's descendants were compared to stars for the first time. This is the reason that the quotation from the Midrash we have cited was from פרשת ויצא and not from here. At any rate, Abraham was concerned about the comparison of his descendants to dust in G'd's first promise.

3וְאָמְרוֹ וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אוֹתִי, תִּתְפָּרֵשׁ בִּשְׁנֵי דְּרָכִים: הָא׳ שֶׁאִם לֹא יִתֵּן לוֹ אֶלָּא כְּעָפָר, יוֹתֵר יִבְחַר לְבֶן בֵּיתוֹ לִירַשׁ אוֹתוֹ, לֶהֱיוֹתוֹ תַּלְמִידוֹ הֶחָבִיב לוֹ, מִמָּה שֶׁיִּירָשֶׁנּוּ בֵּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, וּמָצִינוּ שֶׁעָשׂוּ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה.

The expression בן ביתי can be understood in one of two ways. 1) Abraham said to G'd that If He only intended to give him the kind of descendants that are comparable to lowly dust, he would prefer that a member of his present household would become his heir. He referred to his trusted disciple Eliezer. Such a one would be more suited than an unworthy biological descendant. A typical example would be a grandson such as Esau.

4וְהַב׳ עַל זֶה הַדֶּרֶךְ, כִּי מִלְּבַד שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר עַל הַזֶּרַע, גַּם הָיָה מִצְטַעֵר עַל דִּבְרַת הַבֶּן בַּיִת שֶׁהָיָה אוֹמֵר כִּי הוּא הַיּוֹרֵשׁ, וְזֶה הוּא שִׁעוּר הַכָּתוּב. וְהִנֵּה, פֵּרוּשׁ לְפִי שָׁעָה הוּא אוֹמֵר יוֹרֵשׁ אוֹתִי, וְאֵיךְ יִיטַב בְּיוֹם טוֹבָה לְבָבוֹ בְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים מִבֶּן בֵּיתוֹ. וּמָצָאתִי לְרַזַ״ל (בראשית רבה פמ״ד) שֶׁאָמְרוּ מֵעֵין זֶה שֶׁפֵּרְשׁוּ שֶׁבִּקֵּשׁ אַבְרָהָם לָלֶכֶת עֲרִירִי וְלֹא יִהְיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהוּגָּנִים.

2) Not only was Abraham distressed at not having been promised worthy descendants, he was even more distressed that a בן בית such as Lot viewed himself as his heir. I have found an ancient commentary which understands Abraham as preferring to die intestate to having unworthy children.

ט"ו:ד׳ וְהִנֵּ֨ה דְבַר־יְהוָ֤ה אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א יִֽירָשְׁךָ֖ זֶ֑ה כִּי־אִם֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִמֵּעֶ֔יךָ ה֖וּא יִֽירָשֶֽׁךָ׃

15:4 The word of the LORD came to him in reply, “That one shall not be your heir; none but your very own issue shall be your heir.”

15:4 And, behold, the word of the LORD came unto him, saying: ‘This man shall not be thine heir; but he that shall come forth out of thine own bowels shall be thine heir.’

ט"ו:ד׳ וְהָא פִּתְגָּמָא דַּיְיָ עִמֵּיהּ לְמֵימַר לָא יִרְתִנָּךְ דֵּין אֱלָהֵין בַּר דְּתוֹלִיד הוּא יִרְתִנָּךְ:

ט"ו:ה׳ וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ׃

15:5 He took him outside and said, “Look toward heaven and count the stars, if you are able to count them.” And He added, “So shall your offspring be.”

15:5 And He brought him forth abroad, and said: ‘Look now toward heaven, and count the stars, if thou be able to count them’; and He said unto him: ‘So shall thy seed be.’

ט"ו:ה׳ וְאַפֵּיק יָתֵיהּ לְבָרָא וַאֲמַר אִסְתְּכִי כְּעַן לִשְׁמַיָּא וּמְנֵי כּוֹכְבַיָּא אִם תִּכּוֹל לְמִמְנֵי יָתְהוֹן וַאֲמַר לֵיהּ כְּדֵין יְהוֹן בְּנָךְ:

ויוצא אתו החוצה. לְפִי פְּשׁוּטוֹ הוֹצִיאוֹ מֵאָהֳלוֹ לַחוּץ לִרְאוֹת הַכּוֹכָבִים, וּלְפִי מִדְרָשׁוֹ אָמַר לוֹ צֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלְּךָ שֶׁרָאִיתָ בַּמַּזָּלוֹת שֶׁאֵינְךָ עָתִיד לְהַעֲמִיד בֵּן, אַבְרָם אֵין לוֹ בֵן, אֲבָל אַבְרָהָם יֵשׁ לוֹ בֵן, שָׂרַי לֹא תֵלֵד, אֲבָל שָׂרָה תֵלֵד; אֲנִי קוֹרֵא לָכֶם שֵׁם אַחֵר וְיִשְׁתַּנֶּה הַמַּזָּל. דָּ"אַ הוֹצִיאוֹ מֵחֲלָלוֹ שֶׁל עוֹלָם וְהִגְבִּיהוֹ לְמַעְלָה מִן הַכּוֹכָבִים, וְזֶהוּ לְשׁוֹן הַבָּטָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה:

ט"ו:ו׳ וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽיהוָ֑ה וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה׃

15:6 And because he put his trust in the LORD, He reckoned it to his merit.

15:6 And he believed in the LORD; and He counted it to him for righteousness.

ט"ו:ו׳ וְהֵימִין בְּמֵימְרָא דַיְיָ וְחָשְׁבַהּ לֵיהּ לְזָכוּ:

והאמין בה'. לֹא שָׁאַל לוֹ אוֹת עַל זֹאת; אֲבָל עַל יְרֻשַּׁת הָאָרֶץ שָׁאַל לוֹ אוֹת וְאָמַר לוֹ בַּמָּה אֵדַע.

ויחשבה לו צדקה. הַקָּבָּ"ה חֲשָׁבָהּ לאַבְרָם לִזְכוּת וְלִצְדָקָה עַל הַאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין בּוֹ. דָּבָר אַחֵר בַּמָּה אֵדַע, לֹא שָׁאַל לוֹ אוֹת אֶלָּא אָמַר לְפָנָיו, הוֹדִיעֵנִי בְּאֵיזֶה זְכוּת יִתְקַיְּמוּ בָּהּ, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה, בִּזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת:

ט"ו:ו׳ אור החיים

1וְהֶאֱמִין בַּה׳ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה. פֵּרוּשׁ עַל דֶּרֶךְ אָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ראש השנה ו.) כִּי דִּין הַצְּדָקָה כַּנְּדָרִים, שֶׁהַנּוֹדֵר לַגָּבוֹהַּ כְּמוֹסֵר לְהֶדְיוֹט. וְהוּא שֶׁאָמַר ״וְהֶאֱמִין בַּה׳״ פֵּרוּשׁ הִפְקִיד אֶצְלוֹ הַבְּרָכָה, וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא עֲדַיִן לֹא הִגִּיעָה לְיָדוֹ לְהַפְקִידָהּ בְּיַד נֶאֱמָן, לָזֶה אָמַר וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה, פֵּרוּשׁ הֶחְשִׁיב אַבְרָהָם מַה שֶׁאָמַר ה׳ אֵלָיו שֶׁהוּא צְדָקָה, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן דִּין מְסִירָה יֵשׁ לָהּ וְהֶאֱמִינָהּ בְּיַד ה׳.

והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה. He believed G'd who considered this as a merit for him. We can understand this as similar to the laws concerning vows. The Talmud (Rosh Hashanah 6) says that when one makes a promise to give charity to a sacred cause it is considered as binding or as effective as if one had already actually handed over the object of a vow to an ordinary person. Abraham qualified for a reward by merely expressing his belief in G'd's promise. You may well ask what practical benefit Abraham received by this reward seeing that neither Ishmael nor Isaac had been born as yet? This is why the Torah says that "he considered it an act of righteousness," i.e. also Abraham treated G'd's promise to him as if it had already been fulfilled.

2עוֹד יִרְצֶה, לֶהֱיוֹת שֶׁהִבְטִיחוֹ וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו צַדִּיקִים, וְדָבָר זֶה אֵינוֹ בְּיָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות לג:) הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם, אָמַר הַכָּתוּב שֶׁהֶאֱמִין בַּה׳ שֶׁכֵּן יַעֲשֶׂה, וְלֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתָיו לוֹמַר ״וַהֲלֹא״ וְכוּ׳, וַיַּחְשְׁבֶהָ ה׳ לְאַבְרָהָם צְדָקָה שֶׁהִפְלִיא לְהַצְדִּיק. אוֹ יִרְמֹז עַל זֶה הַדֶּרֶךְ שֶׁהֲגַם שֶׁמֵּאֵת ה׳ הָיְתָה זֹאת לִהְיוֹת שְׁלֹשִׁים צַדִּיקִים בָּעוֹלָם (בראשית רבה פרק לה ופרק מט), אִם כֵּן הוּא חָפֵץ לְהַטּוֹת אָדָם לְדֶרֶךְ יָשָׁר, וְאֵין לָאִישׁ הַזֶּה מִשְׁפַּט צְדָקָה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (דברים ו, כה) ״וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר״ וְגוֹ׳. מֵעַתָּה הַשְּׁלֹשִׁים צַדִּיקִים מֻכְרָחִים הֵם בְּמַעֲשֵׂיהֶם. לָזֶה אָמַר שֶׁאַף עַל פִּי כֵן וַיַּחְשְׁבֶהָ ה׳ לוֹ צְדָקָה, פֵּרוּשׁ לַזֶּרַע הַמֻּזְכָּר בְּסָמוּךְ, דִּכְתִיב ״יִהְיֶה זַרְעֶךָ״ כִּי שָׁם רָמַז הַשְּׁלֹשִׁים בְּמִסְפַּר ״יִהְיֶה״.

Furthermore, seeing that G'd cannot influence whether man is G'd fearing or not, i.e. "all is in the hands of heaven except the fear of heaven" (Berachot 33), Abraham could have had doubts about G'd's promise as to the quality of his offspring. The Torah therefore gives Abraham credit for not worrying how G'd could guarantee his children would be worthy. Another way of looking at Abraham's act of faith is based on the tradition (Pessikta Zutra Lech Lecha 15,5) that the world will not lack a minimum of 30 (or 36) righteous men by whose merit it continues to exist. This tradition is based on the numerical value of the word יהיה in the previous verse. Since G'd needs these 30 צדיקים, it stands to reason that He does influence these men to be pious. If so, they can certainly not claim their righteousness as their own merit as would otherwise be the case. (Compare Deut. 6,28 וצדקה תהיה לנו that performance of the commandments will be accounted as a merit for us). Abraham may have been rewarded then for not making an issue of this, although some or all of these men may have been unduly influenced to live the lives of צדיקים.

Parasha: Lech Lecha · Aliyah: Fifth (Hod)

Jump to aliyah

Settings